תערוכת הכשרת אמן – קו אופק

שירה אברהם, "התכוונתי לריקוד"

שמן על בד, 80X100

אהבה, ריפוי, תחושה של השגחה, משחק החיים של חושך ואור.  נשימה – חיבור אל הפנים דרך התמודדות.

חשיפה למציאות חיים.

יש רגעים של ידיעה בחיים, המביאים אותנו לנקודה היכולה להתפרש כדבר אחד (בריחה), אך כשמבטאים אותה באופן תת-מודעי היא יכולה להתפרש כדבר אחרי לגמרי (ריקוד).

בתהליך היצירה נחשפתי לפער בין המחשבה לבין הביטוי שלה. יצירה כללי ביטוי מרפא ומזכך שכל פרט ונגיעה בו מפגישה עם אמת פנימית.

מאז ומתמיד הקסם של היער והמסתורין שלו מנהל איתי דיאלוג של השגחה. כל האור והצל הזה שאנו חיים בתוכו ברצון לרקוד אותו.

שירה אברהם, "ריקוד הדרך"

שמן על בד, 110X120

בשנייה הקרקע נשמטת.  בורות, בולענים, סדקים, תחושה של קטנות בתוך הגודל והתכנונים משמים.  דרך לא ידועה נפרשת, מסע נסתר שמתחיל.

היא התנהלה בניגון, לעיתים כואב ועצוב, לעיתים מנגינה אופטימית ושמחה יותר.

היא לימדה אותנו שבדרך הזו אפשר גם להכניס צבע, חיות, ססגוניות והמשיכה לצעוד בה בניגון, ריקוד וכשצריך – בבריחה, באמונה, בהדחקה, בכאב, בשמחה – העיקר היא המשיכה את המסע, עד שהים יבקע, עד שתגיע הגאולה.

אורית ירון, ״כאב. געגוע. תקווה״

שמן על בד, 70X50

הציור הראשון שלי בצבעי שמן נוצר בהשראת צילום שצילמתי בשמורת האירוסים בנתניה, באחד הבקרים של מלחמת "חרבות ברזל".  באותו בוקר ליוויתי את בתי החיילת אל הבסיס, כשברקע ההנחיות הביטחוניות קראו להימנע משהות במרחבים פתוחים מחשש לירי טילים. למרות הפחד והמתח, עצרנו. עצרנו לרגע לנשום את הטבע, להתפעל מעוצמתו ויופיו, ולהתמלא מחדש בתקווה לימים שקטים וטובים יותר.

כאב חד שחודר את הלב"
געגוע אינסופי לאהוב מקרוב
תקווה מתחדשת לטוב".

הספסל הריק מול האופק הבהיר הפך למרחב, לנשימה, לאיסוף כוחות, לתקווה.
קו האופק, הקו הדק שבין שמיים למים, אצר בתוכו את משאלת הלב,
שכל נעדר ישוב
שכל מה שנשבר יתאחה
שהכאב ייעלם והתקווה תתממש.

🎗️ מחכים לכל החטופים בבית – לכל אחד מהם יש מקום על הספסל הזה, בלב הזה, באופק הזה.

הדר סימן טוב, "בין שמים לארץ"

שמן על בד, 150X120

זו עבודה של הרבה צבע וניקיון
ושוב צבע ועומס ודיוק
ולחזור למקור האור
עבודה שהתחילה מגעגוע
לבן משפחה שנפל
לירושלים של מעלה
כמו חיזיון, חלום יעקוב
מדרגות העולות מעלה אל האור הטוב.
ולמטה המים
של נקבת הנצח
מדרגות של אין סוף
של כאב
וחסד ורחמים
והוא מתוכם באורו שלו
נקשר למעלה
ואנחנו למטה.

שבעה ימים בין שמיים לארץ-
מבקרים מגיעים לסוכת אבלים
שבעה ימים בין שמיים לארץ-
עולם בחוץ על מנהגו
שבעה ימים, כאן יש עננים.

שבעה ימים עולם עצר מלכת.

ירושלים של מטה, של מעלה,
ומלאכים עולים ויורדים,
חפזים לפני יום הדין.

כבקרת רועה עדרו
מעביר צאנו
דרי מעלה
עם דרי מטה

הודיה פלהיימר, "מבט אל האופק"

שמן על בד, 50X40

בעבודה ציירתי את שני ילדיי בגינה הסמוכה לביתנו. בניגוד לרגעים הרגילים בגינה, שבהם הם שקועים במשחק, כאן הם נושאים את מבטם אל עבר האופק.

המבט הזה מבטא את התחושה שלי בתקופת המלחמה – המשכנו לנהל שגרה, הילדים המשיכו לגדול ולצאת לגינה… אבל כל הזמן נשאנו עיניים אל מעבר להווה.

לא חיינו רק את הכאן והעכשיו, אלא נשאנו מבט לעבר מציאות עתידית, שונה, ובעיקר – המשכנו ללכת מתוך אמונה.

דיאנה צירפמן, "שורשים"

שמן על בד, 40×60  

בציור הזה אני מתבוננת על המקום שבו שורשים אינם נולדים רק מתוך האדמה – אלא מתוך מסע חיים של נדודים.
עליתי ארצה לפני כשלושים שנה עם בעלי ושתי ילדיי, לאחר חיים של מעבר מתמשך בין מדינות, שפות ותרבויות, כבת לאיש צבא וכאשת קצין צבא.
דווקא כאן, בארץ, לראשונה חשתי שייכות – שפה, אדמה, מקום. כאן הרגשתי שצמחו לי שורשים.

המקום שבו אני חיה כיום הפך לקרקע שבה השורשים נפרשו, העמיקו ונאחזו.
שני העצים בציור מייצגים את שתי בנותיי – יציבות, חיות, צומחות – ואני יושבת ביניהן, בין שורשיהן לשורשיי.
קו האופק שבציור איננו מבט למרחק – אלא קו של שייכות.

דיאנה צירפמן, "שערי הזמן"

שמן על בד, 60×80

הציור הזה התחיל מתוך סערה – לא רק פנימית, אלא גם חיצונית.
בימים של חוסר ביטחון, מלחמה, חרדה ואי-ודאות לגבי הכיוון שבו אנו הולכים – מצאתי את עצמי מתבוננת פנימה.
רציתי לצייר את מה שהרגשתי: מערה אפלה, דרך לא ברורה, אופק חסר אור.
בהתחלה הכול נראה קודר ומאיים.

אבל תוך כדי העבודה, כשהיד מציירת והלב מקשיב, התמונה התחילה להשתנות.
לא הצלחתי לצייר את החושך. במקום זאת, האור פרץ פנימה.
והציור, בדומה אלי, הפך למסע של תקווה.

"קו האופק" כאן אינו מופיע בקצה הדרך – אלא כהבטחה.
הבטחה לכך שדרך פנימית, גם אם מתחילה באפלה, יכולה להוביל אל מרחבים חדשים.

דיאנה צירפמן, "שמים"

אקריליק על בד, 70×140  

העבודה הזו נולדה מתוך צילום שתפס את ליבי,  מפגש נדיר ודרמטי בין שמיים לים.
השמיים סוערים, ורודים, כחולים, עמוקים;
הים משקף אותם, נושם איתם, נע יחד איתם.

בין השניים מתקיימת תנועה מתמדת – ערבוב של רגשות ושל צבעים, כמו אצלנו כאן, במציאות הישראלית: שמחה וכאב, יופי וסבל, חיים בתוך כאוס.
ובתוך כל זה – הם ממשיכים. עפים.

ואנחנו? אנחנו בתוכם. בתוך הבלבול הזה, שהוא גם חי וגם עוצמתי.
זה קו האופק שלנו – ערפילי, לא ברור, בלי התחלה ובלי סוף. ובכל זאת, אנחנו חיים בתוכו.

קו האופק הוא לא רק נוף – אלא מצב נפשי, שאלה פתוחה, מקום פנימי שמבקש התבוננות.

רונית כהן, "באה להודות"

שמן על בד, 50X70

סיפור אמיתי על נכדתי האהובה שנולדה עם מום בלב,
בגיל חמישה ימים עברה ניתוח מסובך
שעבר בהצלחה גדולה ברוך השם.

בציור היא עומדת ליד אביה המתפלל בכותל,
מביטה בו בעיניים נוצצות,
בידיים מושטות כמיהה, התרגשות והודיה.

רציתי לבטא את החום והאהבה שלי אליה
באמצעות הצבע הכתום החמים שיוצר רגע קדוש של אמונה ואהבה.

הקווים האקספרסיביים אצל האבא
נותנים תחושה של כח ועוצמה בתפילה
זהו רגע של תודה שקטה.

תודה על חיים.

על נס.

על קשר בין אב לבת.

על שם שמחזיק בתוכו עוצמה שקטה –

אילה.

רונית כהן, "התקווה"

שמן על בד, 100X70

שני כיסאות צהובים פונים אל הים –
ים כחול, עמוק, טעון ברגש.

הם מונחים מול נוף של שלווה,
אך משדרים כמיהה וציפייה
הכיסאות מייצגים את החטופים
שעדיין לא שבו.

הם ריקים אך שומרים מקום,
כמו לב שמחכה.

הפרחים הכתומים נשפכים מלמעלה כסמל לחיים,
ליופי, לשגרה שאסור לשכוח.

בעבודתי ביקשתי לבטא שקט, סבלנות וסובלנות.
בחרתי להשתמש במשיכות מכחול קצרות, במיוחד בציור הכיסאות
כסמל להתבוננות איטית, מתמשכת, מחכה.
הציור מבטא רגע של תקווה, המשולב בכאב, תפילה ואמונה – אמונה בחירות שמתקרבת.
כי היום שבו ישובו לשבת על הכיסאות ויביטו לעבר עזה, יגיע.

נורית טרביטש, "תותים"

שמן על בד

"אור עולה מהמזרח, יום חדש הגיע,
אנו נתגבר על העצבות".

(מתוך השיר "תותים")