תערוכת פרויקט גמר – קו אופק

רעות חנה אבינר, "מבט"

אקריליק על גבס

קו האופק בשבילי הוא מושג דינמי, משתנה מאדם לאדם, תולדה של המקום הנפשי, הפיזי והרוחני שבו אנו נמצאים. אני רואה את האופק כנוף פנימי – בחירה מודעת. איזו סביבה נפשית אני מבקשת לאפשר לעצמי? האם זהו מקום שיש בו אוויר ומרחב או של צפיפות ומחנק? לאן אני בוחרת להישיר מבט? והאם בכלל עיניי פקוחות אל האופק?

ההבנה הזו של קו האופק הובילה אותי לבחון מחדש את מסע ההתמודדות של אמא שלי עם מחלת הסרטן. המחלה עצמה קשה ומכאיבה, הן בגוף והן בנפש, אך בתוך כל אלה הצליחה אמא שלי להכניס אל חייה – לצד הקושי, הפחד והחוסר אונים – הרבה תפילה, הקשבה, אמת, שמחה, חיבור פנימי, כנות ולמידה. גם במעגל המשפחתי, ההתמודדות הזו פתחה עבורנו דלתות לשיח כנה ועמוק יותר. אני מרגישה שקיים פער בין הכותרת "מחלה" (וכך גם בשכול, באובדן ואף בשמחה) ובין התדמית שלה בעיני החברה, לבין הנוף האמיתי שנגלה ביום-יום, בפרטים הקטנים.

הנסיעות לטיפולים בבית החולים, דרך הנופים של הרי ירושלים ועין כרם, הפכו עבורי להזדמנות לחלוק עם אמא רגעים במסע שלה – להקשיב, לשתף, לגלות תובנות חדשות. הפער בין הדרך הפסטורלית לבין מה שמצפה בבית החולים, היה עבורי משמעותי ודרמטי – הפער בין "המחלה" כפי שהיא נראית מבחוץ, לבין החוויה האנושית והאישית של מי שנמצאת בתוכה.

בחרתי לייצר העתקים של מסיכת ההקרנות מגבס ועיסת נייר. המסכה מייצגת עבורי את המוגבלות, את המחלה ואת האינטנסיביות הפיזית המתלווה אליה. בחרתי לצייר על המסכות נופים שנשקפים מבית החולים עין כרם ובדרך אליו מזוויות שונות כדי לבטא את הדיסוננס הזה ולהזמין את הצופה להתבונן בנוף ובמחלה מזווית חדשה.

רביד בכר, "ליפול אל האופק"

שמן על קנווס

העבודה שלי מורכבת משלושה קנבסים היוצרים יחד טריפטיכון. בחרתי ליצור בעקבות תצלומים המתעדים את הנפילה הישירה של רקטה בבית הוריי, שאירעה ב־7.10.2023, בתחילתה של מלחמת חרבות ברזל.

באותו יום – שבת ושמחת תורה, הייתי בשנה הראשונה לחיי הנישואין ובראשית הריוני, חגגנו את החג בביתנו בקרני שומרון. לאחר תפילת שחרית, כאשר השולחן היה ערוך לכבוד החג ואורחים שעמדו לבוא, קיבלתי הודעה על פרוץ המלחמה כשבעלי חזר מבית הכנסת ונקרא מיד למילואים. נשארתי לבד עם נשות היישוב, ובמהלך השבת נפוצו שמועות רבות על המצב בדרום. עם צאת השבת והדלקת הטלפון, נחשפתי לממדי האירועים ולתמונות מבית הוריי – בית שנראה כתוהו ובוהו, ותחושותיי שיקפו את המראה.

בחרתי לצייר באופן מופשט כפי שחוויתי את המציאות – כלא מובן ולא ברור.

מאחורי התוהו וההפשטה מסתתר סיפור של משפחה שמצאה את עצמה תחת זעזוע ותדהמה.

שם היצירה נובע מהניגוד בין "אופק", אשר מסמל אינסופיות ותקווה, לבין "נפילה", מילה בעלת קונוטציה שלילית. הניגוד הזה מבקש להמחיש שגם לאחר נפילה, קושי וכאב, מופיעה גם התקווה, המסומלת עבורנו בהריון המיוחל.

פאר ברכה, "להיות"

וידאו ארט

עבודת הוידאו "להיות" נוצרה מתוך חוויית חיים אישית בתקופה של חיפוש – חיפוש אחר שותף לחיים, אחר הנפש התאומה שלי. זהו מסע מתמשך, המורכב ממפגש אחר מפגש, דייט אחר דייט, חיפוש שאין בו ודאות אך מלווה באמונה שיש לה סוף, כי ישנה נקודה שבה תושלם התמונה.

בכל מפגש, הדבר הראשון שתופס את תשומת ליבי הן העיניים של הבחור שמולי – גודלן, צורתן, צבע הקשתית, האם הן פתוחות או עצומות למחצה, האם האישון גלוי או חבוי.

העיניים הופכות בעבורי לאמצעי של קריאה פנימית, לניסיון לפענח את אופיו, את כוונותיו, ואת התחושות שמתעוררות בי למולו. העין אינה רק איבר ראייה – היא פתח לנפש, שפה של תחושות, שטרם קיבלו מילים.

העבודה משלבת טקסט קולי שכתבתי – מילים שמבטאות את הקושי, התקווה והעמימות שבעולם ההיכרויות, לצד הקרנה של עיניי המגיבות לסאונד. זהו חלון לנשמה, המנסה לתווך את מה שלא תמיד ניתן לומר – את הדיאלוג הפנימי שנע בין ראייה להרגשה, בין הבחנה לזהות, בין מבט החוצה להבנה פנימית.

דרך העבודה אני מבקשת לשתף את הצופים בחוויה נשית, רגשית וחושית, המעלה שאלות על אינטימיות, נראות, וחיפוש אחר קשר אמיתי. העיניים, כפי שהן מופיעות כאן, הופכות לאובייקט אמנותי וגם לפעולה רגשית – מבט שמכוון לא רק החוצה, אלא גם פנימה.

זוהר גמדני, "ליבא בעי"

צילום

״רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה מבקש את הלב.

בחרתי חמש תמונות שמסמלות עבורי רגעים משמעותיים במסע הרוחני שלי כאישה מאמינה, כאישה נשואה וכאדם יוצר.

השנה זכיתי לעמוד תחת החופה, ובעודי מתרגשת לקראת החיים החדשים
ליבי התמודד עם שאלה אחת עמוקה: איך אקיים את מצוות כיסוי הראש באהבה ובשלמות?

התחלתי בכיסוי מלא, מתוך כוונה עמוקה ורצון לשמח את ה', אך ככל שעבר הזמן, הבנתי שזה לא פשוט עבורי. לא רציתי לוותר, רק למצוא את הדרך שלי. וכך הגעתי להחלטה לשלב פאה עם כיסוי – פתרון שמשקף את השתדלותי ואת הלב.

הצילום הראשון בכותל, המקום הקדוש והקרוב ביותר ללב שלי, תופס אותי מחייכת עטופה בפאה וכיסוי, זו בחירה שמורכבת מאמונה, ורצון אמיתי לשמח את ה׳ יתברך.

בחרתי לצרף גם תמונת עבר מהשירות הצבאי תמונה מתחילת החזרה בתשובה שלי,

עם השיער הטבעי שלי – זיכרון שמסמל את השלב הקודם במסע. בנוסף, שתי תמונות מתוך סלון הפאות בה בחרתי את הדרך החדשה שלי ורגע התבוננות עצמית בים, עם כיסוי מלא –

זמן של שיח פנימי עם הבורא.

המסר שלי פשוט: זו מצווה שלי מול ה', והשם רואה את הלב.  גם כשאני מרגישה לא מושלמת, אני אמיתית.  העבודה הזו איננה רק צילום. זו עדות למסע.  מסע של אישה שבחרה להילחם על קדושה בדרכה, ולזכור תמיד: רחמנא ליבא בעי.

עדן גלעד, "הדרך הביתה"

שמן על קנווס

"יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם (וְתִסְמְכֵנוּ לְשָׁלוֹם) ,וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם."

דרך הוא שביל הוא כביש הוא קו. לעבודה שלי קוראים, "הדרך הביתה". כל יום אני עושה את הדרך הזאת הלוך וחזור. אני גרה בישוב ברוכין השוכן במערב השומרון. בעבודה ניתן לראות את מחלף פדואל עלי זהב הפונה לכביש 5.

לפני כחודשיים, בצומת הזו, אירע הפיגוע שבו נרצחו צאלה גז ובנה רביד חיים הי"ד, כשעוד היה ברחמה, בדרכם ללידה. הזיכרון של אותו יום חרוט בי. הרגע שבו נודע לי על הפיגוע, כשעוד לא היה ידוע מי נפגע ומה קרה בדיוק, היה מטלטל. כל מה שחשבתי עליו הוא שרק שעתיים קודם לכן עברתי בדיוק באותה נקודה. כעבור זמן קצר התברר שמדובר בחננאל וצאלה. את חננאל, בעלי מכיר משיעורי תורה, ואת צאלה הכרנו מהיישוב. עקבתי בחדשות, חיפשתי מי מסקר ומי מתעלם, ותהיתי – האם בעיני אחרים, אני ואחי שעברו את “הקו הירוק”, שווים? האם שווה להיאבק ולהילחם עבור חיים כמו שלנו? האם יש מי שמגן עלינו כפי שמגינים על המרכז?

התחושות האלו הובילו אותי לעסוק בנושא, לעורר שיח, להזדהות ולהנציח. מאז אותו יום, הדרך שאני נוסעת בה מדי יום קיבלה משמעות חדשה. מקום הפיגוע זה בדיוק המקום בו אני נוהגת לומר את תפילת הדרך הארוכה שלי (ולמי שגר בשומרון, יש גם תוספות מיוחדות). אמנם גם קודם היו לי חששות, הם תמיד היו שם, אבל מאז הפיגוע, תחושת הדריכות גברה.

רציתי לצייר את הדרך הזו ולהראות עד כמה היא דומה לכל דרך אחרת בארץ. מי שאינו מכיר את האזור עשוי לחשוב שמדובר בנוף תמים – הרי הנוף הזה נמצא 10 דקות מראש העין ו-25 דקות מתל אביב. החיים כאן דומים לכל מקום אחר, אבל לעיתים נדמה שלא באמת מבינים עד כמה הכל קרוב. כל שמפריד בינינו הוא אותו “קו ירוק”.

היצירה שלי, שמתארת את הרי השומרון, מבקשת להמחיש את המציאות שבה אני ואנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון חיים מדי יום – את הדרכים לעבודה, ללימודים ואפילו אל חוף הים. דרכה, רציתי להנציח את צאלה גז הי"ד ולהעביר מסר – אנחנו העורף של המרכז, ואנו כאן בזכות, לא בחסד. מוסרים את נפשנו בשקט, נלחמים על האדמה הזו למען כולם. זו זכותנו לקיים את מצוות יישוב הארץ, ואין אויב בעולם שיוכל לעצור אותנו.

צרי חלא, "התמזגות"

שמן על קנווס

\\ ואני מסתכלת לאופק

לחיבור הכחול, הערפילי בין אדמה לשמים

העיניים רוצות להיות שם, בטוהר המיזוג

הנפש כמהה

וליבי יודע, כי הגעגוע הוא המניע אותי

להמשיך ולבקש \\

"וכל דבר יש לו לב"- ר' נחמן מברסלב

באחד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מסופר שבקצה העולם ישנו הר וממנו נובע המעיין ובמרחק מה ממנו ישנו לב. והלב משתוקק אל המעיין כל חייו והמעיין רוצה להגיע אל הלב בכל מאודו-ומגעגועים אלה, כך הוא מדגיש, מתקיים העולם.

קו האופק הוא הנקודה שנראית ניתנת להשגה, אך איננה.

שם, בין השאיפה למפגש והמרחק המתמשך, אני מוצאת את עצמי עוצרת, מאזינה ללבי. הסיפור של ר' נחמן מציב מולי מראה – הלב כמה להגיע למעיין, המעיין כמה לגעת בלב, וביניהם מרחב של כמיהה, של תנועה נצחית שאין לה קצה. נדמה כי העולם שאנו חיים בו בנוי על אותם געגועים שאין להם גוף, אלא רק נפש מבקשת.

אני מוצאת בתוכי את אותו לב משתוקק, כמו הדמות שבסיפור – בוער להתקרב אל מקור החיים, אך לעיתים הוא נותר מרוחק, עוצר על הסף, מתבונן באור שנשפך מרחוק. רגעי הקירבה נדמים כחסד פתאומי, נגיעה עדינה של האלוהי שמרוממת את הרוח וממלאה את הנפש באהבה ובהשראה. מנגד – ישנם גם רגעי ריק, בהם המרחק גדל, בהם התשוקה הופכת לשתיקה, והלב נותר בודד מול המפגש שלא התרחש.

למדתי שבתהליך האמנותי שלי אני מתבוננת על המרחק והקרבה, על הריק וההתמלאות, מנסה ללכוד את רזי הגעגוע ולתת לו צורה וצבע. ברגע שנראה שמגיעים ליעד, שם בדיוק נזרקים רחוק, שוב. כל צעד מרחיק אותה. הלב אינו יגיע למעיין לעולם כך נראה.

בעבודה שלי בחרתי לשים את התהליך של הרצוא- ושוב מקדימה. לתת לו צבע, ביטוי. לחקור אותו מול עצמי ולבחון מה זה אומר עבורי. רציתי להיות בו-זמנית בחיפוש וגם במציאה.

יש רגעים בחיים שאנו מרגישים שיד האלוקים נגעה בנו ואנחנו מתמלאים אהבה ומתיקות שמצליחה לתת לנו חיבוק של אמת והשראה של אינסוף. הרגעים הללו הם המקשרים אותי לכל מציאות במובן רוחני עליון.

ברגעי האין שביני לבין השמיים ישנו חלל ריק. לעיתים אף תרעומת או פחד, ולפעמים פשוט כמו מוניטור ללא חיים – הקו ישר, שום דבר לא קורה, נתק.  בעבודות ניסיתי לייצר את הגעגועים והמרחק ואת רגע המילוי. האדם הוא היוצק אל חייו את תכנם. אך לעיתים האדם הוא התוכן הרוחני בעצמו.

הילה כהן, "מתחת לאלונקה"

שמן על קנווס

ביצירה "מתחת לאלונקה" אני מתארת את שני אחיי וחבריהם, כפי שצעדו יחד במסע אלונקות במסגרת המכינה בה למדו. שני אחיי נושאים את האלונקה הקדמית מאחור, ולצידם צועד אחי הצעיר.

השנה, הנושא המרכזי בו בחרנו לעסוק הוא "קו האופק". במסגרת תרגיל עבר-הווה-עתיד שקיימנו, התבקשנו לצייר את הקשר האישי שלנו לנושא בשלוש נקודות זמן, ואני בחרתי להתמקד בהווה.

בחרתי לעסוק בדימוי החיילים מתוך עולמי האישי, בהיותי אחות לשני אחים המשרתים בצה"ל: אחד משרת בנח"ל, והשנה השני סיים הכשרה כלוחם הנדסה קרבית – אירוע אותו ליווינו בטקס קבלת הסיכה והכומתה. שניהם מופיעים בציור כשהם נושאים את האלונקה – סמל לערבות הדדית ולנשיאה בנטל, על כל משמעויותיה. בצללים שבציור שזורים צבעי הכומתות של כל אחד, בעוד בצלליתו של אחי הצעיר מוטבע גוון חיל כללי, כמי שעומד לפני גיוס.

העבודה מתארת את המסע הפיזי – מסע האלונקות – שמכשיר את בני הנוער לקראת השירות הצבאי ומוביל אותם לעבר אופק חדש: עתיד שבו כל אחד ייקח חלק משמעותי בדרך משלו. עם הזמן, הנערים הללו אכן התגייסו – חלקם בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", והם חווים שירות צבאי שקיבל משמעות נוספת בשל נסיבות המלחמה – אם בשירות קרבי בשדה, ואם בעבודה חינוכית עם ילדי העוטף.

המבט בציור מופנה קדימה, לעבר העתיד, ומסמל את תחילתו של פרק חדש בתולדות המדינה. הצעירים המצוירים כאן הם הדור הבא של החברה הישראלית – דור הנושא ערכים ותעצומות נפש שימשיכו ללוות אותם כל חייהם.

שירי לס, "nova"

ברזנט, ספריי תעשייתי, מלט, טרק של :2minds, עריכת סאונד: רותם ואלי לס

נובה: בין חושך לאור

העבודה שלי נולדה מוך הטרגדיה הקשה שאירעה במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת הטרור בדרום ישראל. כאדם שלקח חלק בעבר בתרבות מסיבות הטראנס, חשתי צורך עמוק לעסוק באירוע הזה – לא רק כאקט של זיכרון, אלא גם כאמירה על ההמשכיות והעוצמה שיש לחיים, גם לאחר שבר גדול.

העבודה מציבה באופן מופשט את תרבות הטראנס ואת השבר שנגרם בעקבות האסון. דרך שילוב של צבעים זוהרים – תכלת, ירוק וורוד, מול צבע שחור מטפטף, אני מבקשת להמחיש את המתח הקבוע שבין טוב לרע, בין חיים למוות ובין שמחה לפחד. העבודה מדברת על האופן שבו האור והחושך ששזורים זה בזה – ברמה האישית, החברתית וגם האמנותית.

את העבודה מלווה סאונד של טרק טראנס מקורי בשם "נובה", שאליו צורפו קולות ירי, טילים, צבע אדום, צרחות ודיווחים חדשותיים אותנטיים מההתקפה. זאת, במטרה ליצור עבור הצופה חוויה רב-חושית המעבירה את תחושות המתח והכאב לצד התקווה והשחרור שבמוזיקה.

במהלך העבודה חוויתי תהליך רגשי מורכב – מצד אחד תחושת שחרור והבעה, ומצד שני כובד עמוק שהחזיר אותי שוב ושוב לרגעי האימה של האסון. העבודה הזו היא תהליך של ריפוי של התבוננות פנימית ושל חיבור מחדש אל החיים.

אחרי מעל ל-600 ימי מלחמה, ברור לנו עד כמה החיים עיקשים וחזקים, ואיך גם מתוך הרס ניתן להוליד תקווה. המסר המרכזי שאני מבקשת להעביר הוא שהשבר איננו סוף – הוא נקודת מוצא לצמיחה מחודשת. דווקא עכשיו עלינו להתחזק ולהתמקד בבנייה מחודשת של חיים, של חברה ושל תקווה, עד שכל החטופים ישובו הביתה בשלום ועד שהמלחמה תסתיים.

הודיה מדהלה, "ידי הכלה"

פיסול

הידיים הן הבסיס ליצירה שלי, ומסמלות עבורי את ערך המגע. עולם הנגיעה מורכב ורב־פנים: מצד אחד, אני מתקשה במגע ראשוני עם אנשים, ומצד שני, האפייה – תחום שמושך אותי לאורך חיי – דורשת מגע אנושי, אישי, ישיר.

הידיים באות גם לבטא את הגעגוע לאהובים שאינם. פעמים רבות אנחנו כמהים לאחוז בהם שוב, אך לומדים שגם להרפות יש ערך. הידיים שלי מכילות הכול – ה-כ-ל! מעבר ליכולת ההכלה, הן מתחברות גם לצורת החלה, המייצגת בעיניי נשיות, חמימות ביתית ומקום שאנשים שואפים אליו.

בשנה הקרובה תצוין שנה לפטירתה של סבתי, שהייתה דמות משמעותית בחיי והשפעתה מלווה אותי ביצירתי. עד ימיה האחרונים הייתה פעילה: באחת השבתות האחרונות שלה אצלנו בבית, רציתי לשמח אותה ושלפתי את הסאג' מהבויידעם. לשנו יחד בצק – אני לשה, והיא בודקת, לא מסכימה לעבור למיקסר, כי מבחינתה ידיים הן הסוד של בצק טוב באמת.

ליצירה שלי שאבתי השראה גם מאמן בשם שואנג צ'וי, שבאחת מעבודותיו יצר כנפיים שכולן עשויות מכפות ידיים.

שיראל מנטקה,"סימני הלב"

צילום

בעבודתי בחרתי לצייר על ידה של חברה קרובה—יד שנושאת עליה סימנים, שריטות, זיכרונות של כאב פנימי. מדובר בכאב שלרוב אינו נראה לעין, אינו מתגלה בנשמה כלפי חוץ, אך בא לידי ביטוי על פני העור ויוצר סיפור עמוק וכואב. בחרתי דווקא ביד החשופה, האישית והפגיעה, כדי להעביר באמצעותה את המשמעות הרגשית של קו האופק.

עבורי, קו האופק מסמל מבט אל העתיד—מרחק שיש בו תקווה. גם כשהוא נדמה רחוק או בלתי מושג, עצם קיומו מזכיר שיש המשך, שיש יעד לשאוף אליו, שיש מוצא. בציור על היד ביקשתי לבטא שאפילו ברגעי חושך עמוקים—עדיין יש מקום לאור. על גוף שספג כאב, יכולה להופיע אמנות; מתוך השבר, עשויה לצמוח תקווה.

הציור על ידה של מישהי אהובה ומוכרת לי היטב אפשר לי להביט בכאב ממקום של קרבה, חמלה ורצון להאיר ולא לשפוט. הרגשתי צורך להדגיש, דרך העבודה הזו, את חשיבות המבט האמיתי כלפי מי שסביבנו—לא רק לראות מה שנחשף כלפי חוץ, אלא גם להבחין במה שדורש שיראו אותו בשקט, בין השורות.

חוויית קו האופק כתקווה השתלבה כאן עם העולם הרגשי האישי—שלי ושל חברתי—במקום שבו המציאות פוגשת את הרצון לרפא, לשנות ולחבק. אני מאמינה שאמנות יכולה להיות כלי ריפוי, מרחב לשיח שקט אך עוצמתי, שמעז לגעת בכאב ולהפוך אותו לחומר גלם של יופי, הבנה וחיבור אנושי.

הציור שבתצלום איננו רק אקט יצירתי—אלא מחווה של קרבה, הקשבה ורצון להעביר מסר: גם אם קשה, גם אם כואב—יש קו אופק, יש תקווה, ויש אנשים סביבנו שזקוקים למבט שלנו ולשאלה לשלומם.

אסרבב מקוננט, "את-יופיה"

שמן על קנווס

את – יופיה: מילה אחת שמכילה הכל –  אתיופיה, את, יופי, והיא.

במרכז הפרויקט שלי עומדת שאלה פשוטה לכאורה: מי אני? אבל כל שכבה, כל תו וכל בדל צבע בעבודות מספרים עד כמה השאלה הזו מורכבת.

שתי היצירות המוצגות נוצרו מתוך רצון כן להתבונן פנימה ולשרטט את קו האופק האישי שלי – לא זה שנראה באופק הגיאוגרפי, אלא זה שמתוח בין הילדה שעלתה לישראל לבין האישה שבחרה להיקרא מחדש בשם שנתנו לה בלידה.

ביצירה הראשונה, "זרה", אני מצוירת עם העיניים מוסתרות, לא רואים אותי, לא רואים את הפנים שלי. שמי הישן, "רבקה" מודבק וחוזר ונשנה ברקע ומסמל את מה שהרגשתי בתוכי: שהדביקו לי שם שאיננו שייך לי .                                                                                                                                השם הזה היה כמעין הד פנימי שמסרב לדעוך. השם הזה ניתן לי עם עלייתי ארצה ונאמר על ידי מורות וחברים , אך בתוכי תמיד הרגשתי זרה לו.                                                                                הוא סימל עבורי את השבר, את הניתוק. כאילו מישהו משך אותי מעבר לקו, מחוץ למה שאני באמת.

השינוי הגיע רק בכתה י"ב. זו לא הייתה החלטה רגעית, אלא הצטברות של תחושות, של מבטים, של געגוע למה שלא העזתי לבטא. החלטתי לחזור לשם המקורי שלי. לא עוד רבקה. השם שנשמע מתוכי חזר אליי. זו הייתה פעולה של חיבור, של שייכות מחודשת לעצמי.

היצירה השנייה  נקראת ,"אֶת ־ יוֹפְיָה" והיא משקפת את הרגע הזה , הרגע שבו הפסקתי להסתיר את הפנים שלי. הרגע בו התחברתי למסורת שלי, לשורשים שלי , ובכך גיליתי את היופי שלי.

בציור אני עומדת במלוא נוכחותי, לבושה בגדים מסורתיים מהתרבות האתיופית, הידיים פתוחות, העיניים מביטות קדימה. זו לא רק דמות שמרגישה שלמה – זו דמות שמרגישה בבית.

הרקע המואר לא נבחר במקרה. הוא מסמל את האור שחזר אליי, את הבהירות שנולדה אחרי שנים של טשטוש.

הזהות שלי הולכת ומתגבשת מתוך שכבות – שכבה של שם, שכבה של בגד, שכבה של זיכרון, שכבה של כאב. כולן יוצרות יחד נוף אחד,  נוף שאני צועדת בו, בלי להסתיר את הפנים.

הפרויקט הזה עבורי הוא לא רק אמנות. הוא מסע. מסע בין שתי זהויות , זו שהודבקה לי, וזו שבחרתי. מסע אל קו האופק שבו אני לא רק רואה, אלא נראית.

מעיין קלימי, "כנפיים של זיכרון"

חוטי ברזל וגבס

העבודה שלי מורכבת ממספר רב של פרפרים לבנים שפיסלתי מחוטי ברזל ועטפתי ברצועות גבס הבוקעים מתוך אפר באדמה ומטפסים על הקיר בדומה ללהקה שעפה.
הבחירה בפרפרים הייתה מתוך הרצון להמחיש תהליך – כמו שהפרפר הופך מזחל פשוט, דרך גולם סגור, ולבסוף הופך ליצור יפיפה, חדש וחופשי. התהליך הזה הוא דימוי לחיים האישיים שלי, למה שקורה לי– בגוף, בנפש וברוח – אחרי האובדן הפרטי.

הבחירה בברזל כחומר לפיסול נועדה לבטא את הכוח, את החוסן, את המבנה הפנימי שנבנה מתוך הכאב. לעומת זאת, רצועות הגבס העדינות הלבנות שמצפות את הפרפרים מעניקות להם מראה שברירי, עדין, כמו זיכרון.

הפרויקט הזה נולד מתוך מקום אישי מאוד. עברתי בחיי חוויה של שכול ואובדן, איבדתי את אבי ואחי יחדיו בתאונת דרכים לפני כ-6 שנים, זה השפיעה עליי ועל משפחתי עמוקות.
בתקופה הזו הרגשתי שהכול עוצר, שהחיים נעצרו, שאני לא יודעת איך להמשיך, אני מתכנסת כמו גולם – שקטה, קפואה, סגורה.
אבל עם השנים הבנתי שאני לא יכולה להישאר שם בחושך הזה. התהליך שעברתי היה כואב, אך גם מלא בצמיחה. מתוך האבל התחלתי להתעורר מחדש – להבין, לעבד, לבנות, לצמוח. כמו פרפר, גם אני עברתי גלגול. העבודה הזו היא הדרך שלי לומר שהחיים ממשיכים, לא כמו שהיו – אלא בצורתם החדשה, זכיתי להתחתן וללדת תינוק מתוק, וזה הניצחון הפרטי שלי, של החיים.

תהליך העבודה היה עבורי מסע רגשי. הקיר המלא בפרפרים מייצג לא רק את מה שאבד, את החיים שנגדעו, אלא גם את מה שנולד מתוך האובדן, ההמשכיות והצמיחה שלי מתוך השבר הוא עדות לתקווה, לאפשרות של חיים חדשים גם כשנראה שאי אפשר.

שירה רותם, "שכבות"

פסטל יבש ודיו על נייר, והקרנת וידאו

בעבודה שלי אני מבקשת לבחון את השאלה כיצד הנוף או קו האופק שגדלתי מולו השפיע ומשפיע על האדם שהפכתי להיות. העבודה מורכבת מארבע שכבות של נייר שרטוט חצי שקוף, כאשר כל שכבה היא ציור של נוף אחר. השכבה הראשונה היא שמיים המצוירים בפסטל יבש, השכבה השנייה היא רישום של קו חוף ונדנדת עץ, השכבה השלישית היא רישום של הרים בעט שחור, והשכבה העליונה היא רישום נוף של עצים ואבנים. השכבות השונות של הנוף מתחברות ומשלימות זו את זו לכדי נוף אחד. מעל הציור מוקרן וידאו של דמויות מוצללות שהולכות, מסתובבות וגדלות בתוך הנוף הזה.

השכבות השונות של הנוף לקוחות כל אחת מנוף אחר שנצרב בזיכרוני – השמיים כנוף הראשוני ביותר שנצרב בזיכרון; קו החוף של נווה דקלים בו ביקרתי עם משפחתי בתור ילדה בת שלוש יום אחד לפני הגירוש; ההרים והכפר הערבי ג'ילזון אותם אני רואה מחלון החדר שלי; והנוף של ההר הגבוה בישוב בית אל, בו אני מתגוררת. כל השכבות האלה הופכות לנוף אחד שבתוכו ולמולו הולכות הדמויות בווידאו. הדמויות מופיעות ונעלמות, לרגעים עומדות ברורות מול הנוף, ולרגעים הופכות לחלק בלתי נפרד ממנו.

נייר השרטוט מאפשר לראות את השכבות השונות, אבל גם מטשטש אותן והופך את השכבות התחתונות לעמומות ולא ברורות. השכבות השונות של הנוף מרכיבות ביחד את קו האופק שלמולו גדלתי, קו אופק שהפך להיות חלק ממי שאני וששינה את הדרך בה אני מתבוננת על העולם. מלבד השקיפות, הנייר עדין וקל לקריעה, מה שמבטא עבורי את התחושה של השבריריות שתמיד עולה בי אל מול הנופים הללו, נופים שמצד אחד הפכו להיות חלק קבוע מחיי, אך מהצד השני מכילים בתוכם תמיד את האפשרות להרס, שינוי ואובדן שלהם.

בעבודה הזאת אני מבקשת לבטא את הרעיון שקו האופק אל מולו אדם גדל, הופך להיות חלק מהותי מהאדם עצמו, ומשפיע על עיצוב האישיות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה ומתבונן בנופים אחרים. נדמה שכל נוף שאראה, לעולם יכיל בתוכו – בדרך זו או אחרת, את הנוף של הקוצים והאבנים שבתוכו גדלתי.

אחינועם שושני, "חבלי ארץ"

צבעי שמן על גיטרה מפורקת

פרויקט הגמר שלי מורכב משבירת גיטרה לארבעה חלקים, שעל כל אחד מהם צויר נוף אחר. כל חלק מייצג קצה אחר של הארץ ושל החוויה: החלק הראשון מציג נוף צפוני של הכנרת, השני את המכתש בדרום, השלישי בתים שרופים והרוסים בניר עוז בעקבות הטבח, והרביעי מסמל צמיחה מחודשת של כלניות בדרום.

הבחירה לעסוק בקצוות – בין צפון לדרום, בין חורבן לתחייה נובעת מהמקום שבו אני חיה ומן המציאות המורכבת של המלחמה. הקצוות הללו מייצרים יחד שלמות של ארץ, של חיים, ושל נפש. העבודה שוזרת בתוכה את הקשר שלי לדוד שלי, אבשלום שושני ז"ל, שנפטר מדום לב בגיל 21 בעת שירותו הצבאי במלחמת לבנון השנייה. ביני לבינו קיים דמיון רב -בתכונות, בתחביבים, ובמיוחד באהבה לטיולים. אבשלום אהב לטייל בצפון – בגליל, בכנרת  ואילו אני נמשכת יותר לנופי הדרום – למדבר, למכתש. את הניגוד והחיבור הללו הבעתי בציור שני הנופים הגדולים – הכנרת והמכתש, על שני החלקים המרכזיים של הגיטרה, תוך שימוש בתמונות שצילמתי במסעותיי.

הפרויקט קושר בין האישי ללאומי, בין כאב לשמחה, בין שכול לתקווה. הביטוי "לאחוז את החבל בשני קצותיו" מקבל כאן משמעות חיובית: היכולת לראות את השלם מתוך השברים, להכיל ניגודים ולחיות איתם. זהו שיעור שאני לומדת בשנה וחצי האחרונות יחד עם כל עם ישראל – לצד כאב, שכול, פצועים ומפונים, חיים לצד שמחות, חתונות, לידות והצלחות.

מותו הפתאומי של דודי, מסמל עבורי את השבר והחוסר: בתוך העבודה, חור בגיטרה מגלם את הפצע הפתוח, אך הציור שעליו מנסה לאחות ולרפא, להמשיך מתוך השבר אל עבר שלמות וצמיחה. הצפון והדרום, שבמציאות הם חבלי ארץ רחוקים וניגודיים, הופכים כאן לשני צדדים של אותה גיטרה, של אותו סיפור. החלקים הקטנים של הגיטרה מדגישים את הדואליות הזו – מצד אחד בתים חרבים, חורבן וכאב- ומצד שני כלניות אדומות הפורחות באדמת "הדרום האדום", עדות לכוח החיים ולצמיחה שמתחוללת דווקא במקומות מוכי אסון.

שבירת הגיטרה מייצגת את השברים והכאב, והציור על החלקים מבטא תיקון, חידוש וריפוי לנפש וגם לארץ. זהו הנושא שמלווה אותי מאז תחילת המלחמה, והוא הלב של היצירה שלי. בעבודה זו אני בוחרת להמשיך ולחיות, לצמוח מתוך הכאב האישי והלאומי, ולהמשיך את המנגינה, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

טל שטרק, "אין שלמות בעולם"

וידאו ארט

עבודת הוידאו שלי מבקשת לתאר את תכונת הפרפקציוניזם – התרוצצות בין שאיפה לשלמות ובין תחושת "הלא מספיק", על שלל הרגשות הנלווים: תקווה, רצון עז, תסכול וייאוש, וכל אלה מובילים לעיתים לחוסר יציבות פנימית.

לקו האופק – אותו קו דמיוני שמפריד בין שמיים לארץ, יש פוטנציאל לשמש כסמל לתקווה בתוך העלטה, אך גם לייאוש – שכן הוא תמיד נראה רחוק וחמקמק. התבוננות זו הביאה אותי לדימוי של סולם, שבו בכל שלב ניצב קו אופק חדש, וככל שמטפסים, מתגלה תמיד יעד נוסף, ותחושת האינסופיות גוברת.

מתוך הדימוי של הסולם והמרדף הבלתי פוסק אחר האופק, התחדדה בי ההקבלה לתחושת הפרפקציוניזם. עבודת הווידאו מתמקדת ברגע הדק שבין הצלחה והגעה ליעד לבין "הנפילה" – אותו מעבר חד מתחושת השיא לקריסה בעקבות טעות קטנה, שלעיתים נדמה כי היא מערערת הכל. היה לי חשוב להעביר את החוויה האישית של אותם רגעי נפילה, שבהם השלמות מתפוגגת וכל שנותר הוא להתמודד עם חוסר הדיוק.

תהליך העבודה היה מאתגר במיוחד: הוא זימן מפגש בלתי אמצעי עם תכונת הפרפקציוניזם – הרצון לדייק בהנחת כל אלמנט, לצד הנפילות והטעויות הלא צפויות שליוו כל שלב. בפרויקט ניסיתי להציג חלק מהעולם הפנימי שלי ומהתחושות שאני חווה, ולתת להן ביטוי אמנותי במפגש שבין תקווה לייאוש, והמרדף האינסופי אחר אופק חדש.