תערוכת סיום המסלול לאמנות תשפ”ו

שירה שפירא, "בט(ו)ן"

מדיום: יציקת בטון על טקסטיל וחפצים אישיים
גודל: כ-100 ס”מ.

המיצב מתנדנד על הציר שבין חומר הבנייה הנוקשה לבין ה’בטן’ הנשית והרכה. הבחירה להציג פעולה של הפקעה והקפאה חומרית. אובייקטים אישיים, בעלי זיכרון וזהות אישיים עבורי הופכים מנותקים מהווייתם היומיומית ונטבלים בבטון.

הפעולה האמנותית ממירה את רכות הטקסטיל ואת עמלנות הגוף לכדי “אנדרטאות” אינטימיות, כבדות ודוממות. בעבודה מתקיים דיאלוג עם האתוס הציוני-חלוצי ההיסטורי והעכשווי, אותו אני חיה עם בעלי ביום יום במגוריי בחווה חלוצית בהרי השומרון.

בהדהוד לשורתו המוכרת של נתן אלתרמן, “נַלְבִּישֵׁךְ שלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים” – השמלה הממשית עוטה על עצמה, הלכה למעשה, את מלבוש הבטון.

אך בניגוד לפאתוס הלאומי הגברי, הנחרץ והבונה, בעבודתי אני מביאה קריאה נשית ומושרשת. פני השטח של הבטון בעבודה, על שכבותיו וגווניו המשתנים, אינם אחידים. הריבוד החומרי הזה נועד לתת ביטוי לעומק, ולמורכבות של חיים מלאים ופועמים.

הבטון ביצירה אינו רק כלי של יציקה וקיבוע, אלא חומר העוטף, מגונן ובו-זמנית מכביד על סממני הנשיות. הוא מגלם בתוכו את פרדוקס ההתיישבות – חיים של חוסן, אחיזה עיקשת בקרקע וצמיחה, לצד משקלו הפיזי של עמל הכפיים והרצון לחיות חיים בריאים שמחים ומבורכים.

על רקע נבואת התקומה של הנביא יחזקאל: “וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא”, בעבודתי אני מבקשת להעביר תפילה חומרית וכמיהה ללכוד את פעימת החיים שמתחת למלט ולחוסן ולהראות את הארץ השבה ופורחת מבעד לאפור.

בדומה לגוף נשי-חלוצי המתמזג עם אדמתו; קפוא ברגע של יצירה, אך נושם, ונוכח מלא חיים.

אורלי צוברי, "שברי ברכה"

טכניקה מעורבת: מיצב קולאז’ של קלף על שולחן

היצירה נולדה מתוך התמודדות אישית עם תהליך הגירושים שעברתי בשנה האחרונה, ומתוך ניסיון לתת צורה חומרית לרגע שבו המבנה המוכר של החיים מתערער ומתפרק. במרכז העבודה ניצב שולחן הפוך – חפץ יומיומי המסמל בית, יציבות, מפגש ומשפחה. פעולת ההיפוך שוללת ממנו את תפקידו המקורי ומבטאת את תחושת אובדן הסדר והביטחון המלווה את פירוק התא המשפחתי.

על גבי השולחן הודבקו קרעי קלף אמיתיים, חומר המשמש בדרך כלל לכתיבת ספרי קודש, מזוזות ותשמישי קדושה. הבחירה בחומר טעון זה יוצרת מפגש בין קודש לחול, בין שלמות לשבר. על גבי הקלפים מופיע טקסט של ברכת הבית, אך הוא מפורק, מקוטע ומפוזר על פני המשטח. המילים, שבמקור נועדו להעניק הגנה, שלום וברכה לבית, מאבדות את רציפותן ואת כוחן המאחד, ומשקפות את תחושת ההתפוררות של המרחב הביתי והרגשי.

העבודה משלבת בנייה תלת־ממדית, פירוק והרכבה מחדש של חומרים, קולאז’ והדבקה בשכבות. פעולת הקריעה והחיבור מחדש של הקלף אינה מבקשת לשחזר את השלם שאבד, אלא להצביע על האפשרות ליצור משמעות חדשה מתוך השברים. היצירה מבטאת תהליך אישי של אובדן והתבוננות, אך גם את היכולת להמשיך ולבנות זהות חדשה מתוך מה שהתפרק.

גאיה חיון, "ללא כותרת"

טכניקה: וידאו

סרטי הווידאו מתארים מסע פנימי של נשמה, הבא לידי ביטוי באמצעות תנועה, מרחב וריקוד. בתחילת הדרך האישה נעה בעדינות, מתוך סקרנות ופתיחות אל הבלתי־נודע. היא מבקשת לגלות את העולם ואת עצמה, מבלי לדעת אילו חוויות ואתגרים מצפים לה בהמשך הדרך.

ככל שהמסע מתקדם, תנועתה משתנה. היא הולכת ומתכנסת אל תוך עצמה, נעה בין פתיחות לסגירות, בין ביטחון לחשש. ההתכנסות אינה מבטאת חולשה, אלא את האופן שבו הנשמה מגיבה למפגש עם המציאות – עם כאב, אובדן, אכזבה ופחד. אלו הרגעים שבהם החיים יוצרים את אותן שכבות בלתי נראות, המעצבות את זהותה של האישה.

בסרטון השני, העלייה במדרגות הופכת למטאפורה למסע החיים. האישה מטפסת, מועדת, עוצרת, ושבה לקום ולהמשיך. כל נפילה היא חלק בלתי נפרד מן הדרך, וכל ניסיון לקום מחדש מעיד על כוח פנימי המבקש להמשיך להתקיים גם בתוך הקושי. בסיום המסע היא אינה חוזרת להיות האישה שהייתה בתחילתו. הנשמה שעברה את הדרך אינה נשמה תמימה כפי שהייתה בראשיתה, אלא נשמה שהתעצבה מתוך ההתמודדות. הכאב אינו נעלם, אלא הופך לחלק ממנה, וממנו צומחת עוצמה חדשה.

במרכז העבודה ניצב מושג ה”קליפות” – אותן שכבות בלתי נראות שהנשמה עוטה במהלך החיים כתוצאה מחוויות, כאב, פחד והתמודדות. הקליפות אינן מופיעות באופן פיזי, אלא מקבלות ביטוי באמצעות התנועה, הקצב, הנשימה והמרחב. כל עצירה, כל התכנסות וכל ניסיון להתרומם משקפים את המתח שבין הרצון להגן על עצמנו לבין הכמיהה להשתחרר מן השכבות שצברנו, להתקרב אל מהותנו ולהמשיך לצמוח.

העבודה נולדה מתוך התבוננות בנשים שהקיפו אותי לאורך חיי. נשים שהתמודדו עם מציאות מורכבת, נשאו אחריות כבדה, חוו כאב, התמודדו עם אלימות נפשית, פיזית, רגשית או כלכלית, ובכל זאת המשיכו לנוע קדימה. הן המשיכו לשאת את עצמן ואת האחריות שהייתה מונחת על כתפיהן, גם ברגעים שבהם נדמה היה שאין להן עוד כוח. עבורי, כוח אינו היעדר כאב, אלא היכולת להמשיך למרותו.

באמצעות הריקוד אני מבקשת לבטא את מסעה של הנשמה הנשית – מסע של התמודדות, הישרדות, שינוי וצמיחה. התנועה הופכת לשפה שבאמצעותה מתגלים השבר, הפגיעוּת, התקווה וההתחדשות. העבודה אינה מבקשת להציג ניצחון על הכאב, אלא את האפשרות לצמוח מתוכו. היא מבקשת להזכיר שגם לאחר שהנשמה מתכסה בשכבות רבות, עדיין קיימת בה היכולת להמשיך לנוע, להשתנות ולהתקרב אל עצמה.

גילת כהן, "אור של תקווה"

שמן על בד, 80×60 ס”מ
אקריליק ודבק חם על דיקט עץ, 100×80 ס”מ

פרויקט זה עוסק בכוחה של התקווה, באמונה ובכמיהה להבאת חיים חדשים לעולם. שתי היצירות נולדו מתוך חוויה אישית עמוקה של תפילה, ציפייה ותקווה לפריון, ומבקשות לבטא את המסע הרגשי והרוחני המלווה את ההמתנה ואת האמונה בדרך.

הדלקת הנרות מהווה עבורי רגע משמעותי של התכנסות פנימית וחיבור. זהו זמן של שקט, תפילה ובקשה, שבו אור הלהבות הופך לסמל של אמונה, התמדה וכוח נפשי. מתוך החוויה הזו נבחרו הנרות והפמוטים כמוטיב המרכזי בשתי היצירות, כאשר כל אחת מהן מבטאת היבט אחר של אותו מסע אישי.

היצירה הראשונה, שנעשתה בצבעי שמן על בד, מתוארים פמוטים דולקים המונחים על גבי מפת תחרה. המראה היומיומי והפשוט של הדלקת הנרות מקבל משמעות רגשית ורוחנית עמוקה. האור הבוקע מן הלהבות מסמל עבורי תקווה ואמונה גם בתקופות של חוסר ודאות והמתנה. מפת התחרה העדינה מייצגת את השבריריות, הרגישות והמורכבות של המסע, לצד היופי והחוזק הטמונים בו. המפגש בין החומריות של הפמוטים לבין הרכות של התחרה והאור הרוחני של הלהבות מבטא את החיבור בין העולם הממשי לבין עולם האמונה.

היצירה השנייה, שנעשתה באמצעות דבק חם על פלטה דיקט מעץ, יצרתי דימוי של עובר המורכב מפמוטים ונרות שחתכתי אותם לחתיכות. הבחירה בדבק חם כחומר גלם נובעת מאופיו המשתנה מחומר נוזלי וגמיש לחומר מוצק ובעל צורה קבועה תהליך המשקף עבורי את רעיון ההתפתחות, הגדילה והיווצרות החיים. העובר שבמרכז היצירה מסמל את הכמיהה לפריון ואת הפוטנציאל הטמון ביצירת חיים חדשים. הנרות המרכיבים את דמותו יוצרים גוף הבנוי מרגעים של תפילה, אמונה ותקווה, כאילו כל נר נושא בתוכו משאלה או חלום.

שתי היצירות יוצרות יחד דיאלוג בין תפילה לבין בריאה, בין אור לבין חיים. בעוד שהיצירה הראשונה מתמקדת ברגע האינטימי של התפילה והתקווה, היצירה השנייה מעניקה לתקווה זו צורה מוחשית בדמות חיים המתהווים. באמצעות החומר, האור והדימויים ביקשתי להפוך חוויה אישית ורגש פנימי ליצירה חזותית, המזמינה את הצופה להתבונן באור לא רק כמקור של הארה פיזית, אלא גם כסמל לאמונה, לכוחות הנפש, ליכולת להמשיך לחלום, להתפלל ולקוות.

הודיה לוי, “אבא”

טכניקה: פיסול בבד

העבודות מדברות על תהליך התבגרות כזה או אחר ממגוון זוויות שונות ובהקשרים של משפחה ויהדות. מוטיב הידיים והברכות חוזרות בכל היצירות.

ברכת כהנים הוא אחד מתהליכי הבגרות הראשונים שעברתי. התחושה החמה, הצפופה העטופה ולעיתים גם חנוקה מהווים חלק מזיכרון הילדות שלי מברכת כהנים בעת הברכה בתור ילדות אני ואחותי התאומה היינו רצות לאבא לעזרת גברים מהר מהר להיכנס ולהצטופף בתוך הטלית. והיה כל כך חם וצפוף אבל זה היה חום מחבק כזה עוטף. אבא מניח את ידיו הגדולות על ראשינו ומברך “יברכך ה’ וישמרך יאר ה’ פניו אליך ויחנך ישא פניו אליך וישם לך שלום”. הברכה הייתה ברכה של אבא שבשמיים ועברה אלינו דרך אבא שלנו.

מאז כבר גדלנו ועם הגיענו לגיל 12 לעזרת גברים כבר לא נכנסנו. הטלית כבר לא מכסה ומברכת. אז החום והצפיפות המחבקת ירדה, אבל הברכה והידיים החמות על הראש נשארו. וכך לאחר הקידוש אבא שלנו עשה לנו כמנהג כשגדלנו לברך אותנו כל אחת בברכת הכוהנים ובברכה אישית לאחר הקידוש.

הסדרה הזו היא המשך ישיר ליצירה “אבא”. בסדרה אני בוחנת את עצמי בתוך ברכת הכוהנים עצמה ולא רק באותו הרגע והתחושות שהיא מביאה איתה. הסדרה מורכבת משלושה חלקים וביידים המברכות כל חלק מתמקד במילה, ברגע ובתחושה אחרת.

ברכת כהנים היא ברכה אותה נתן הקב”ה לאהרון הכהן בספר במדבר לברך את עמ”י. ביצירות שלי אני מתמקדת בתחושות של הברכה הניתנת מאבא שבשמיים, לאבא שלי ואלי.

יצירה 1-יברכך

ביצירה “יברכך” מוצג כיצד אבא שלי מברך אותנו כיום כבוגרות בבית, לאחר הקידוש הוא שם את ידיו על ראשנו ומברך את נוסח ברכת כהנים בנוסף לברכות אישיות לכל אחת בין התמונה מסתתרת המילה יברכך על הברכה הניתן מאבא לאבא לבת.

יצירה 2-ה’

ביצירה “ה’” מוצגות להם ידיי הכוהנים בעת הברכה בניהם נוחכת האות ה’ אחד משמותיו של הקב”ה ביצירה אני לא מדגישה רגע אישי או ספיציפי שלי אלא יותר את התחושה של האני מתוך הכלל. של ה׳ שמברך את הכהנים שמברכים את עמ”י.

יצירה 3-וישמרך

ביצירה “וישמרך” היא מאחדת ברגע בין שתי היצירות “יברכך” ו”ה’”, ביצירה מוצגות להם ידיים ברגע קידושים בחופה המעבר מבת לאשת איש. ישנו מנהג שבו האב מברך את ביתו ממש לפני החופה בברכת כהנים ובברכה אישית. בברכתו אני חושבת הוא מברך מה׳ שיעזור לבעל לשמור על ביתו.

הודיה לוי, "שש אימהות"

טכניקה: מגזרת נייר מטפט

העבודה “שש אימהות” מתכתב אל מול סדרת המגזרות. הידיים הנשיות המברכות ברגע הדלקת נרות מתכתבת מול ברכת הכוהנים בשניהם יש ידיים סימליות וברכה אישית.

הדלקת נרות ופתאום הכל נעצר כבר לא רצים ולא רודפים אחרי הזמן, אור רך, שקט פנימי ופתאום האור נעלם בתוך הידיים החמות מתכנסים מבקשים ומברכים שלום, שמחה, נחת, משפחה ועוד.

בתנ”ך ציינו ארבע אימהות שרה רבקה רחל ולאה אך המדרש שיר השירים רבה (פרק ו פסקה י) ציינו שיש שש אימהות שרה, רבה רחל לאה זלפה ובלהה. כל אחת מאותן אימהות עברו מסע כזה או אחר בחיין נשים מאז גיל 12 בערך יודעות שהן יוכלו להיות אימהות בעתיד.

הלל לאה חניה, "מעבר להרי החושך"

טכניקה: שמן על בד

היצירה מתארת את הנוף הנשקף מביתי ביישוב חרשה – המקום שבו נולדתי ובו אני חיה. במשך שנים נתפס המרחב שממזרח ליישוב כאזור מרוחק, מאיים ובלתי נגיש, נוף שנקשר בזיכרונות ילדות של פחד, גבול ומתח ביטחוני מתמשך.

בשנים האחרונות עבר האזור שינוי משמעותי. לצד התרחבות היישוב ופיתוחו, הפך המעיין הסמוך, שבעבר סימל עבורי את ה”מעבר להרי החושך”, למרחב של פתיחות, מפגש ורוגע. הנוף ביצירה מבטא את המעבר בין תחושת סגירות וחשש לבין תחושת התרחבות, שייכות ונשימה.

דרך הציור ביקשתי לתעד לא רק מקום פיזי, אלא גם תהליך נפשי ותודעתי: את הדרך שעבר המרחב סביבי, ואת האופן שבו השתנתה חוויית החיים בו. הנוף הופך כאן לעדות לשינוי, לזיכרון ולתקווה, וליחסים המתפתחים בין אדם, מקום וזמן.

ילנה פונומרצ'וק, "בין הפנים לחוץ"

טכניקה: שמן על בד, פיסול מעיתונים, מסקנטייפ, נייר משי, פיסול ממדיום ג’ל וסיליקון שקוף

גודל: דיפטיך 160X40 ס”מ בשילוב אלמנטים פיסוליים

המיצב נולד מתוך חוויה אישית בשנה האחרונה – תקופה אינטנסיבית של שינויים גדולים והגשמת חלומות, שליוו בתחושות של אי-ודאות ואי-יציבות נפשית.

כדי לבטא את המורכבות הזו, בחרתי בדימוי מרכזי של בועת סבון, המיוצגת במיצב כפסל המבטא את הקונפליקט שבין העולם הפנימי שלי מול העולם שבחוץ – ברגע קפוא של מתח, שנייה אחת לפני פיצוץ.

תכונותיה של הבועה מגלמות את המורכבות התודעתית הזו בשכבות שונות:

פנים הבועה מסמל את העולם הפנימי, על סערותיו ועושרו, לצד המרחב האינטימי והבטוח.
המעטפת שלה מסמלת את הצורך בגבולות מוכרים ומוגנים ובמסגרות קבועות בחיים, אך מעצם היותה שברירית ושקופה, היא משקפת (תרתי משמע) את הפרדוקס שבין הפחד מפני חשיפה, שיפוטיות שטחית וחדירה לפרטיות, לבין הרצון העמוק בנראות, בהכרה ובהערכה מהסביבה. המראה המבריק והצבעוני שלה מביע את האופטימיות, החיוניות והשלווה המשודרים כלפי חוץ.

ולבסוף, הריחוף המתמיד של הבועה מדגיש תחושה של תלישות וחוסר קרקע יציבה, ומבטא את הדחף להתכנס, להתנתק ולמצוא מקום של שקט, לצד הרצון להיות חלק.

בצידי פסל הבועה מוצבים פסלי הידיים, כך שיד אחת בתנועה מצביעה ומאיימת, מגלמת את הביקורות והציפיות של החברה; בעוד היד השנייה בתנועה קוראת ומזמינה, מגלמת פתיחת דלתות והזדמנויות חדשות, מה שמערער גם הוא את הביטחון וההחלטיות.

הציור הפנורמי ברקע הפסלים, המתאר בועות סבון מרחפות בחלל, מבטא גם הוא את המרחב האינסופי נטול קרקע יציבה וגבולות מוגדרים ואת תחושת חוסר האונים מול עולם של שפע אפשרויות והזדמנויות.

יסכה גדז', "נוכחות"

טכניקה: פיסול במסקינטייפ שקוף

בעבודה זו יצרתי פינה מחדר של נערה באמצעות מסקנטייפ שקוף: שולחן, כיסא, שטיח וחפצים יומיומיים נוספים. בחרתי בחומר שקוף כדי לבחון את תחושת השקיפות במובן האנושי – החוויה של להיות נוכחת אך לא תמיד נראית, להיות חלק מהמרחב אך לעיתים להיטמע בו.

החפצים המוכרים נותרים מזוהים, אך מאבדים את משקלם, מוצקותם ותפקידם השימושי. הם הופכים למעין מעטפות חלולות, זיכרון של חפץ יותר מאשר חפץ ממשי. השקיפות מאפשרת למבט לחדור דרכם, אך בו בזמן מדגישה את קיומם השברירי.

דרך המתח שבין נוכחות להיעדרות, בין חומריות לריק, העבודה עוסקת בשאלה מה נותר כאשר הדבר עצמו כמעט נעלם, וכיצד תחושות של חוסר נראות יכולות לקבל צורה פיזית בחלל.

לאה אסתר פניגשטיין, "לתקומה"

טכניקה: שמן וחריטה על עץ  
גדלים: 25X17.5 , 35×25 , 25×30 , 25×25 ס”מ.

סדרה זו מורכבת ממספר יצירות, כולן מספרות ללא מילים את הסיפור הכללי- הפרטי, הגבוה- היומימי. סיפור הגבעות והחוות. סיפור גאולתה של ארץ וגאולתו של עם. עם מדמם ופצוע, שקם וקובע מציאות ברגליו. סיפורי שלי, כאשת אח שכול, שמתוך הכאב והאובדן בוחרת לקום ולהשיב תשובת נגד- תשובת תקומה ונחמה.

מתוך פיסות חיים- מגן השעשועים, דרך בית הכנסת המציץ בין סלעים, הטרמיפאדה הישנה הניצבת ב”שום מקום”, ועד פחי הזבל, ניבטים אל הצופה חיים של התמסרות ועקשנות, חיים של אתגר, חיים של מסע תמידי, שמחה ומשמעות עמוקה שחוויתי וחווה- כתושבת גבעת “תקומה” הסמוכה ליישוב יצהר שבשומרון.

בסדרה זו בחרתי לתעד מקומות יחודיים, המספרים לצופה את סיפור הגבעות בכלל והגבעה בה נמצא ביתי בפרט. דרך התמונות המצויירות על מצע עץ טבעי, ניבט אל הצופה סיפור ההתמסרות, היציאה אל הטבע, אל חיי הפשטות הצרופים ביהדות.

מעיין בוסקילה, “בין עצירה למעוף”

טכניקה: נייר ופרספקס, ושמן על פרספקס 

העבודה מורכבת משני חלקים המשלימים זה את זה. החלק הראשון כולל ציפורים שנוצרו בטכניקת קולאז’ מציורי צבעי מים והודבקו בשכבות על גבי לוחות פרספקט. הציפורים מסמלות עבורי חופש, תנועה ורצון להתפתח, אך בניגוד לטבען הן אינן נמצאות במרחב הפתוח. הן כלואות בין שכבות הפרספקט, במצב של המתנה. בחרתי ליצור תחושה זו כדי לבטא תקופה שבה יש רצון גדול להתקדם, לצמוח ולעוף קדימה, אך עדיין לא הגיע הזמן המתאים.

החלק השני הוא ציור שמן על פרספקט של עננים בלילה. העננים נראים כסערת רגשות פנימית – מחשבות, חששות, תקוות וחוסר ודאות. למרות המראה הסוער, העננים מסמלים גם תנועה ושינוי, ואת הידיעה שהמצב הנוכחי אינו קבוע.

שתי העבודות יחד עוסקות בתקופת ביניים בחיים – זמן של עצירה, המתנה והבשלה. זהו שלב שבו הפוטנציאל כבר קיים, החלומות ברורים והרצון להתקדם נוכח, אך הדברים עדיין אינם מתממשים. בתוך ההמתנה הזו יש מגוון רגשות: כאב, גדילה, ציפייה, חוסר סבלנות ותקווה. עבורי, העבודה מבטאת את האמונה שגם כאשר נדמה שהכול עומד במקום, מתרחש תהליך פנימי משמעותי, ושבסופו של דבר יגיע הרגע שבו החיים ייפתחו ויאפשרו את המעוף המיוחל.

מעין פלג, "שְׁלֵמָה"

טכניקה: שמן על פרספקס

זוהי סדרה שבאמצעותה עיבדתי אירוע משמעותי ומטלטל שעברתי לפני כמה חודשים, גירושין ופרידה שהתרחשו חודש בלבד לאחר החתונה. היצירות בסדרה עוסקות באובדן ובשבר, אך גם בתקווה ובאמונה.

בחרתי להשתמש בפרספקס בשל השקיפות שלו. מצד אחד, השקיפות הזו מבטאת את התחושה הקשה שהרגשתי, התחושה שאני שקופה כלפי האדם שאמור היה להיות הכי קרוב אליי. מצד שני, היא מייצגת את האופן שבו תמיד הרגשתי שקופה, במובן שמיד רואים עליי בחוץ את מה שעובר בתוכי, ללא מסכות והסתרות.

עם זאת, ברגע שהכל קרה, נאלצתי לראשונה להסתיר את שעובר עליי. נוצר דיסוננס עמוק בין מה שהקרנתי כלפי חוץ לבין מה שהתחולל בתוכי, אך זה לא נמשך זמן רב. ברגע שהרגשתי בטוחה, הוצאתי את האמת לאור.

בחרתי לחתוך את העבודות בחיתוכים לא מדויקים, שרטתי את הפרספקס ולכלכתי אותו. הפעולות האלו נועדו לתאר את השבר, את המציאות המורכבת, את הבלבול שחוויתי ואת הצלקות שנותרו בי.

למרות השריטות, החיתוך העקום והצבעים האפלוליים, נוצרת בסדרה אסתטיקה מיוחדת משלה, אסתטיקה של חוסר שלמות. זהו בדיוק השיקוף של מה שאני מרגישה היום, שבזכות המציאות ההזויה שנכפתה עליי, צמחתי להיות מי שאני: חזקה יותר, חסינה יותר, ושלמה יותר.

מעין פלג, "בהסתרה"

טכניקה: שמן על פרספקס

 13×28

הציור מבטא את השתיקה, ההסתרה שהייתי צריכה לחוות דקה אחרי החתונה כשכולם בטוחים שאני בשיא של חיי, דווקא שם אני נמצאת בנקודת משבר מאוד גדולה, מראה לכולם שאני שמחה ומאושרת ובפנים יש אי ודאות, פגיעות, בלבול וסיפור אחר לגמרי ממה שכולם חושבים.

היה לי חשוב להשאיר את הידיים שקופות למרות שהן מסתירות הרבה, זאת כדי לבטא את התחושה שחוויתי. הסערה שעברתי היתה כל כך עוצמתית עד כדי שהרגשתי שקופה מול כולם

מעין פלג, "פורחת בין הקוצים"

“מתוך כל הקוצים צומח לו פרח.
מתוך כל הסערה שמסביב, צומח לו פרח.
מתוך כל האשמה שמבפנים צומח לו פרח.
מתוך כל הפחדים שבתוכי צומח לו פרח.
מתוך כל הבלבול האינסופי צומח לו פרח.
מתוך השבר יש צמיחה,
כשהכל נראה שחור,
אני בתוכי מלאה בצבע ועוצמה.”

מעין פלג, "אשליה עיוורת"

טכניקה: שמן על פרספקס

16×22

“מחבקת חזק ונשענת, ידי בידך אוחזת,
אוחזת בשקר ובאשליות.
נשענת עיוורת למילים ריקות.”

מעין פלג, "כנפי רוח"

טכניקה: שמן על פרספקס

20×21

“ברגעים הכי קשים שם אנחנו מגלים,
מגלים את הכוח שטמון בנו, מגלים את העוצמה,
דווקא שם משהו נבנה,
זה עמוק בפנים,
יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים”
*חלק מהשיר לקוח מדברים של הרב קוק זצ”ל

מעין פלג, "תמונת הניצחון"

טכניקה: שמן על פרספקס

17×21

“זאת תמונת הניצחון שלי, הרגע הכי קשה בחיי,
דווקא שם אני מחייכת, דווקא שם אני חזקה.
יוצאת רגע נשברת ובוכה,
אבל בתוכי יש עוצמה”

מעין פלג, "נקודה"

טכניקה: שמן על פרספקס

16×17

“אני הייתי הפסיק וכולן היו נקודה ”
הלוואי והייתי מבינה את מה שהיום כבר מובן מאליו,
שהכל היה פשוט הפוך,
מילים ריקות שנכתבו לשווא.”

נטע רוני ברניקר, "במרחק נגיעה מכאן"

טכניקה: שמן על בד, 140×100 ס”מ

בעבודותיי אני מבקשת להתבונן בחללים ובמקומות דרך הממד האישי והרגשי שלהם. מעניינת אותי השאלה כיצד מרחב פיזי יכול לשאת בתוכו זיכרונות, רגשות וחוויות, וכיצד מקום אחד יכול לקבל משמעויות שונות לחלוטין עבור אנשים שונים – ואף עבור אותו אדם בתקופות שונות בחייו.

בשתי העבודות המוצגות בחרתי לעסוק במקומות שנחרטו בי. אלו אינם רק חללים פיזיים, אלא מרחבים שהפכו למעין מכלים של חוויות, מחשבות ותהליכים פנימיים. דרך הציור אני מבקשת לתת להם מקום מחודש, להתבונן בהם שוב ולבחון את האופן שבו הם ממשיכים להתקיים בתוכי גם זמן רב לאחר שהרגע עצמו חלף.

ביצירה זו מופיע חלל רווי צבע, אור ועומק. רציתי ליצור תחושת המשכיות אינסופית, כמעט מבוך, המזמין את הצופה להיכנס פנימה אך בו־זמנית מעורר תחושת אי־ודאות. במהלך העבודה על הציור הבנתי עד כמה החוויה האנושית אינה תמיד תואמת את המראה החיצוני של הדברים. לעיתים מקום שנראה מלא חיים, צבע ותנועה נושא בתוכו זיכרון של שבר, שינוי או רגע מכונן; ולעיתים דווקא מקום פשוט, ישן או מוזנח – הוא פתח גן עדן.

העיסוק במקומות איפשר לי לבחון את הפער שבין המציאות החיצונית לבין האופן שבו היא נצרבת בנפש. אני מבקשת להנכיח גם רגעים מורכבים, לא מתוך רצון להישאר בהם, אלא מתוך הכרה בכך שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור האישי שלנו. דרך ההתבוננות המחודשת במקומות הללו אני מבקשת ליצור מרחב של קבלה, השלמה וחמלה כלפי כל חלקי החיים – גם כלפי אותם רגעים שלא היינו בוחרים לשחזר, אך הם ממשיכים לעצב אותנו.

תמיד תעסיק אותנו השאלה מה היה קורה בעולם מקביל, אם לא היינו חווים את מה שחווינו, אם היינו “אוהבים רגיל”, מה היה קורה במרחק נגיעה מכאן?

ואני בוחרת להאמין שלא משנה מה החוויה, הטוב תמיד במרחק נגיעה מכאן.

אני מתפללת שנדע לאסוף אל ליבנו את המקומות שעברנו בהם, את הזיכרונות שנקשרו בהם ואת הסיפורים שנולדו מתוכם. שנצליח לאהוב את עצמנו על כל שכבותינו, ולראות בכל חוויה, גם המאתגרת שבהן, חלק מן הדרך שהובילה אותנו להיות מי שאנחנו והטוב תמיד במרחק נגיעה מכאן.

נטע רוני ברניקר, "פתח גן עדן"

טכניקה: פסטל שמן על קרטון ביצוע

נעה מרש, "ללא שם"

טכניקה: הדפסת תצלומים על קנבס, עריכת פוטושופ ורקמה
גודל:  30×45 ס”מ

תהליך העבודה שלי החל מתוך צורך בתיקוף עצמי דרך עדשת המצלמה. בבסיס היצירה עומד הדיאלוג ביני לבין המרחבים המוכרים של חיי – שדות המושב שלי והים שלצד הבית. מרחבים אלו אינם משמשים רק כרקע, אלא כמצע רגשי המאכלס בתוכו היבטים שונים של סיפור ורגש.

בבחירה לשלב בין מדיום הצילום לבין מלאכת היד, ביקשתי לשבור את הסטטיות של הדימוי הצילומי ולהעניק לו נפח. הרקמה הידנית על גבי הקנבס מהווה עבורי פעולת גישור – חיבור טכני שבין עריכה דיגיטלית מדויקת לבין המחט והחוט. העבודה היא ניסיון להעניק נוכחות פיזית לתחושות הפנימיות, ולהפוך את הצילום מתיעוד בלבד לדרך של ביטוי עצמי.

נעמה פרקש, "המושב הריק"

טכניקה: שברי זכוכית

שברי זכוכית”, 24X38 ס”מ.
עבודה 2: “נוכחות השבירה”, 18X21 ס”מ.

העבודות עוסקות בזיכרון, אובדן ונוכחותו של החסר בתוך רגעי שמחה משפחתיים. באמצעות פסיפס של שברי זכוכית קטנים אני בונה דימויים הקשורים לטקסים ולאירועים אישיים, ובוחנת כיצד זיכרונות וגעגוע ממשיכים להתקיים לצד החיים עצמם. הזכוכית השבורה משמשת עבורי מטאפורה לשבר שאינו ניתן לאיחוי, אך גם לאפשרות ליצור מתוכו צורה חדשה, הנושאת בתוכה את עקבות העבר.

צופיה משולמי, "על אדן החלום"

טכניקה: שמן על בד
גדלים: 60×70, 60×60, 60×40 ס”מ

את הסדרה ״על אדן החלום״ ציירתי מתוך נקודת מבט אישית שלי על חלומות.
מבט על החלומות שהיו בי, אלה שהתגשמו כהרף עין, אלה שעוד רחוקים ממני, אלה שאותם אני חיה יומיום, והחלומות החבויים בנפש שרוצה לפרוץ.
בתהליך שאני עוברת ביצירה שלי, אני חווה הרבה פער בין החלום על יצירה, לבין מגבלות הזמן והמקום וגם – הסחי הדעת שממלאים את המקום ודוחקים את היצירה לפינה.

״על אדן החלום״ מבטא את התחושה המאוד רגעית, של לשבת על שפת החלום, לראות אותו כל כך מוחשי ורצוי וקרוב, אבל גם כל כך רחוק ומתסכל, חלון דק, שקוף ושברירי, כאילו נמצא שם בלי סיבה אבל חוסם את היד מלגשת, מלצאת לאור.

הרגע הדק הזה הוא של משב רוח נעימה שממלאת את כל כולי בחדוות עשייה ובמרץ לפעול, לשנות דברים, ליזום, ולרגע אני יכולה להאמין שהפעם אני מסוגלת ושאני בדרך הנכונה.

״על אדן החלום״ זה חלום שעומד בפתח, ומזכיר לי כל הזמן שאני חיה חלום, חלומות מתגשמים כהרף עין, כשאנחנו כבר רואים את הדבר הבא ושוכחים להודות על כל הטוב שחלמנו וכבר כאן.

רוני יגל, "היכלא"

טכניקות: הדפס לינולאום, רקמה, פסטל שמן על נייר ושמן על עץ

בית הכנסת של סבא שלי, ‘היכל יהודה’ בתל אביב, מהווה מקור ההשראה המרכזי לעבודה. הוא מתהדר ביופי ועיצוב ייחודיים ומסמל עבורי את המשפחה, המסורת והתפילה. בעבודה ניסיתי לגעת בנושאים אלו מכמה זוויות ותקופות שונות:

העבר – חוויות הילדות והזיכרונות, מבית הכנסת, משבתות ואירועים משפחתיים, מהסבים והסבתות שאיתנו ושכבר אינם, מהפיוטים והמנגינות. המשפחה שאליה נולדתי והשורשים והמסורות מהם ספגתי ועל פיהם התעצבתי.

ההווה – המקום בו המשפחה, המסורת והתפילה פוגשים אותי כיום בבגרותי, כבחורה צעירה, דתיה, בת זמננו, מתוך בחירה, וחיבור פנימי עמוק. הם מקור הכוח והזהות.

העתיד – מתוך תפילה לבאות, התפקיד והתור שלי לשאת את הלפיד הלאה. רצון לשמר את היש ואת מה שקבלתי ויחד עם זאת לחדש, ליצור ולפתח.

הפרויקט מורכב מכמה עבודות העשויות בטכניקות שונות, תוך התבססות על אלמנטים שונים מבית הכנסת ומחוצה לו.

עבודת הדפס 41.5×29.5 ס”מ – גילפתי במשטח לינולאום קטע מתוך חזית בית הכנסת (תבליט בטון מרשים של האמן יחזקאל קמחי). את הרעיון ועיצוב התבליט תכנן סבא דוד עליו השלום. עיצוב הכולל סמלים יהודיים כמו מגן דוד, מנורה וכן את המגדל הלבן של סלוניקי (משם הגיעה המשפחה). הוספתי אלמנט משלי- לוגו שעיצבתי בעבר בעקבות פרויקט בתיכון על סבתא רבתא רבתא (נונה) דודון רקנטי עליה השלום. הלוגו מבוסס על דגל של ארגון בשם ‘התחייה’ אשר עמדה בראשו בסלוניקי ועל צורתו של מבנה בית הכנסת. הדפסתי את הדימוי בדיו על נייר.

עבודת הרקמה 48×25 ס”מ – קטע מתוך דלת הנחושת בכניסה לבית הכנסת, אליו הכנסתי את שמותיהן של נשות המשפחה לפי השושלת (עם עיגול חצוי כרמז לדורות שעוד יגיעו בע”ה). הרקמה- טכניקה שמזוהה כנשית, סבתא רבקה עליה השלום הייתה עושה עבודות רקמה יפיפיות בטכניקה מסורתית, ואילו אני השתמשתי באותו המדיום אך באופן חופשי ועכשווי.

פסטל שמן על נייר 80×45 ס”מ – מבוסס על תמונה שצולמה ביום הולדת מאה לסבא דוד ז”ל לפני כשנתיים. רואים את סבא דוד עולה לתורה ומסביבו בני המשפחה, בניו – סבא אברהם ודוד משה.

שמן על עץ – 122×80 ס”מ – הציור מבוסס על צילום שלי (זכויות שמורות לנדב) מתפללת מנחה מתוך הטלפון בפארק ‘גני יהושע’ בתל אביב. התפילה מחוץ לבית הכנסת, המפגש שלה בחיי היום- יום שלי, המקום בו המסורת פוגשת אותי. בתפילה וציפייה להמשיך גם את השושלת המשפחתית ולהקים את התא במשפחתי שלי.

רחל שחור, "ברכות"

טכניקה: צריבה, גילוף ולכה על עץ

בחרתי לקרוא לסדרה שלי ברכות, בקבלת ברכה אנו מסכימים להיות חסרים, להשפיל ראש ומבט ולקבל מילים וכוח מהמברך. בתור יהודים יש כוח למילים שלנו, בספר במדבר מופיעה המצווה של נשיאת כפיים לכהנים בה הם מצווים לברך את עם ישראל.

״יברכך ה׳ וישמרך

יאר ה׳ פניו אלייך ויחנך

ישא ה׳ פניו אלייך וישם לך שלום

ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם״

את התהליך של הפרויקט התחלתי מבלי לדעת לאן הדברים יתפתחו התנסיתי הרבה עבודה עם העצים התחלתי מעבודה עם הצורב, ובהמשך הוספתי את הגילופים והצבע עץ כדי לתת עוד עומק ליצירה.

העבודה הראשונה שיצרתי בסדרה היא מרגע בו אחותי מברכת אותי אחרי החופה שלה. בעץ השני צרבתי את הרגע בו אבא שלי הסנדק מברך אותנו בתור משפחה אחרי הברית של עוז הבן שלנו. בהמשך יצרתי את סבא שלי מברך את עוז. ובסיום בחרתי לצרוב בגדול את הברכת כהנים העוצמתית שהייתה בברית של עוז.

שיל'ת טרבלסי, "נקודה בהיכלא"

טכניקה : פסטל שמן על דיקט עץ

גודל : 35×25 ס״מ

‘נקודה בהיכלא’ זהו מושג המתאר את יחוד ספירת החכמה (המכונה ‘נקודה’) עם ספירת הבינה (המתוארת כ’היכל’ לנקודה).

“התמונה כשלעצמה, כפי שהיא מוצגת בספירת החוכמה, היא עדיין בגדר של ‘אין’ בנפש, אין לה ממשות בנפש ואין לה השפעה עליה. היא כמו תמונה המוקרנת לחלל שאין בו מסך, כמו רעיון מופשט המשתוקק ומחפש נואשות את המקום והכלי, כי אם לא ימצאהו – ברגע הבא הוא כבר לא יהיה מציאות יותר.

הנקודה היא החוכמה, וההיכל הוא המקום המסוים שבו מאירה החוכמה ושבו היא נרשמת לממשות שאפשר להתייחס אליה בשכל וברגש.

היכל זה הוא ספירת הבינה. חיבורים של החוכמה והבינה הוא הבסיס לקיום כל המציאות, והוא המכונה בספרים “תרין רעים דלא מתפרשין” (שני רעים שלא נפרדים). בלי החיבור הזה ההיכל הוא כגוף חסר חיים והנקודה היא חסרת ממדים וחסרת מציאות, והחיבור בינהם ממשיך את קיומם בכל העולמות. ” (הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ)

כולנו נקודות
והיא כולה היכל
היא מקום. היא מרחב. היא אדמה
ביצירה בקשה עדינה וחרישית
להיכנס לממד
המבקש
רווח בין המילים
הלוחש
סוד.

דרך חומרים פשוטים
יומיומיים
להכנס אל תוך החלל
להתגלות מתוכו
להסכים לפגוש
את קסמי הפשטות שבדברים
את החיבור העדין
בין הרעים.

לתת לכל כוח להאיר מאורו
להאיר ולהתבטל.
להשמיע שאלה
דרך מה אני מתבונן

מניחה בקשה לגילוי רזי ליבי
המוצגים על גבי דיקט עץ משומש הצבוע בפנדה
רצון לפגוש. רצון להיות. רצון להתחבר
לבקש
להתגלות.

שירה גבזו, "בין לבין"

טכניקה: טושים על דיקט

בסדרת העבודות הזו בחרתי להתמקד בדברים הפשוטים שמלווים אותנו ביומיום – חפצים, רגעים וסיטואציות שלעיתים חולפים לידנו מבלי שנקדיש להם תשומת לב. באמצעות טושים על לוחות עץ,  ביקשתי לעצור לרגע ולהעניק לאותם פרטים וסיטואציות פשוטות מהחיים מקום של כבוד.

הבחירה בעץ כחומר הגלם ובטושים כמדיום יוצרת מפגש בין חומר טבעי ופשוט לבין צבעוניות חיה ונגישה. כל עבודה עומדת בפני עצמה, אך יחד הן יוצרות אוסף של רגעים מוכרים, חיים ופשוטים.

אבישג ליבשיץ, "רוח שיערה"

טכניקה: שיער, טכניקה מעורבת
גודל: 40×80 ס”מ

היא סדרת עבודות העוסקת בזיכרון, זהות ומקום דרך שימוש בשיער כחומר גלם מרכזי. מקור העבודות בדודתי, שנפטרה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן, ובאובדן שיערה במהלך הטיפולים. מתוך חוויה זו הפך השיער עבורי לסמל של נוכחות, היעדר והמשכיות.

העבודות מתמקדות בפרטים המזוהים עם חייה – דוגמאות בהשראת מטפחות הראש שנהגה לחבוש ונוף מסביבת מגוריה. באמצעות דימויים אלו אני בוחנת כיצד זיכרון נשמר דרך חפצים, מקומות ופרטים יומיומיים.

הבחירה בשיער כחומר אמנותי נובעת מהמטען הרגשי והחזותי שהוא נושא. באמצעות תהליך עבודה עדין ומדויק, השיער הופך לקו, לכתם ולטקסטורה, ויוצר מרחב המחבר בין סיפור אישי לבין חוויות אנושיות של זיכרון, אובדן והמשכיות.