בגובה העיניים | הכשרת אמן ד’

שחר שפירא, "שחר אבקשך"

שמן על בד

“מה מקנאה הייתי ביורדי-הים
ובאלה שביתם על חוף האוקינוס.
כי אמרתי בחפזי
הרוח הרעננה של הים
חודרת לחייהם,
היא מנצנצת בעיניהם
ומשחקת בתנועותיהם.
כי אמרתי בחפזי
רואים הם עין בעין
את מעשי אלוהים
וחשים במציאותו
בלי המחיצות שלנו,
בלי הסח-הדעת שלנו”.

בלילה ההוא כשישבתי לבדי
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שאף ביתי בנוי על החוף,
שחיה אני על שפת הירח
והמזלות,
על שפת הזריחות והשקיעות.

(זלדה)

המדבר, כמו הים, הוא מרחב של שקט, הוד ואינסוף, שבו נפגשים שמיים וארץ.
רציתי לשתף ברגע של זריחה במכתש – הזדמנות להרגיש את מרחבי המדבר או הים גם בתוך הבית והשגרה.

מאיה ביאלה, "נושאת"

סדרת ציורים בצבעי מים על נייר מילון עברי עברי

גודל 21X27 ס”מ

מה אנחנו נושאות, מה נושא אותנו ומה נישא בתוכנו?

אני מתבוננת באביזרים שאנו בוחרות לשאת או לענוד על גופנו ולכל אחד מהם סיפור משלו. אני מציירת את החפצים האלה על גבי דפי מילון ישנים המשמשים מצע עשיר וטעון משמעות.

המילון מספר סיפור של מילים ומבקש לתת להן הגדרה, מקום וסדר, אבל החפץ האישי אינו מסתכם בהגדרה שלו. הוא נושא זיכרון, זהות, קשר, בחירה, משמעות אישית.

החפצים והאביזרים עונים על צורך כלשהו. זהו צורך נשי הנע בין שימושיות לקישוט, בין זיכרון למשחק. נשיאתם של החפצים היא המענה.

נשיאתם של החפצים היא המענה.

פעולת הציור מאפשרת לי להתבונן בחפצים בעיניים חדשות ולהפגיש אותם עם המילים ברקע.

המפגש של הדימוי עם המילים ועם האיורים במילון הוא אקראי ומשחקי.

דף המילון הישן נושא את הצבע הנוזלי ואת הדימוי, ויוצר משמעות חדשה.

שירה דיסקינד ריצ'י

שמן על בד

גודל 54X74 ס”מ

היצירה מתמקדת ברגע אחד מהחתונה שלי- רגע שבו אני עוצמת את עיני לאחר כיסוי הכלה, מתכנסת עמוק פנימה, ומתרכזת לרגע אמיתי של תפילה.

רגע של קדושה, טוהר והתכנסות, שמשקף עבורי את תמצית החוויה שלי ככלה ואת התהליך שעברתי בדרך לחופה.

את התמונה ציירתי בגודל אמיתי, כאילו אני מתבוננת במראה. בחרתי לצייר בגודל הזה מפני שתהליך היצירה היה ממש כמו הסתכלות על עצמי ועל התהליך שעברתי, מין עיבוד פנימי לחתונה שלי, ליום החתונה עצמו ולדרך שהובילה אליו.

הדרך שלי לחתונה לא היתה קלה ולא מהירה. מסע של חיפוש, דיוק, שבירת מוסכמות פנימיות וחיצוניות והתמודדות עם פחדים ומשקעי עבר.

במהלכה למדתי להתכנס פנימה הכי עמוק שאפשר, להשיל מעלי כל מה שמיותר, לדייק שוב ושוב, לעצום עיניים מול כל מציאות חיצונית, ולהצליח לשמוע את הקול הפנימי הנקי שלי, האמת הפנימית, ואת ה׳ מכוון אותי למקום הנכון.

בחרתי לעבוד בצבעי שמן כי השמן הוא חומר שמסמל לי יציבות, נשמר לשנים רבות כמו הזוגיות שאני מתפללת עבורה.

גם העבודה בצבעי השמן התחברה עבורי לעבודת הזוגיות – תהליך שנבנה שלב אחר שלב, ודורש עוד עבודה פנימית ועוד דיוק.

הדר סימן טוב, "חממה"

שמן על בד

גודל 70X70 ס”מ

לפני שנתיים הצטרפנו למשפחת השכול, ומאז עולמנו השתנה. עזבנו שגרה בטוחה ומוכרת והקמנו חווה חקלאית־טיפולית. הגענו לאדמת טרשים, ובתהליך ארוך של הקמה, בנייה ופירוק, התחלנו אט־אט להצמיח שורשים.

בתוך התהליך הזה גידלתי בתוכי עוד נשמה וזכיתי ללדת ולהרחיב את משפחתנו. בציור מופיעות שתי בנותיי הגדולות, רצות בין פיגומי החממות שבחווה. בתוך הכאב, הקושי והאתגרים, הרגעים איתן בחווה היו עבורי רגעים של אוויר, תקווה ושמחה – החממה הפרטית שלי, הבית, העוגן והנחמה.

השנה התרחשו עבורי שתי לידות: התינוקת שנולדה והחווה שהחלה להתמלא חיים. החממות עומדות, השתילות צומחות, קבוצות ממלאות את המקום והפירות מבשילים. לצד כל אלה נולד בי גם רצון להתכנס לרגע, להסיר מעט מן האחריות, לחזור להיות ילדה שרצה בין הפיגומים, לנשום – וליצור לעצמי חממה.

הדר סימן טוב, "אדמה ושמיים"

שמן על בד

גודל 70X70 ס”מ

“…אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי…”

סוכות, לפני שנתיים.
מסיימים סעודת חג וההודעה מגיעה –
אלעד נפל במלחמה.
ואין אדמה.

ומתחילים מסע,
מסע שהתחיל בשדות העוטף המתוארים בציור,
מסע שהתחיל שם
ועוד אינו תם.

וכשאין יותר גבעול,
ואין לה עוד לתת לך דבר,
נשארת הבטחת הרוח –
שהגשם בעיתו ישיב חיים.
שהלילה והיום,
החושך והאור,
יתאחדו לשחר חדש.

שירה צוקרמן, "אחרי שתיפתח הדלת"

פחם ועיפרון על נייר

גודל 150X275 ס”מ

העבודה אחרי שתיפתח הדלת היא רישום של נוף פתוח ושומם, שבתוכו עומדת דלת ללא מקום אליו או ממנו היא מובילה. על הדלת תלויה חתיכת בד בהירה. הנוף המצויר הוא נוף של יהודה ושומרון, המכיל בתוכו בעיקר עצי זית, אבנים וקוצים. גם בחלק הקדמי של הציור מצוירים הקוצים באמצעות מחיקות של הפחם והעיפרון.

ביצירה אני מבקשת לבטא את הקשר בין עולמו הפנימי של האדם לבין המקום שבו הוא נמצא, ואת המעבר בין המרחב החיצוני לזה הפנימי. הדלת העומדת באמצע שומקום, ולכאורה אינה מובילה למקום מסוים, היא למעשה דלת לעולם פנימי של זיכרונות ומחשבות. תמיד כשאני עומדת אל מול הנוף הזה, אני מרגישה שאני מגלה מקומות נסתרים בתוכי, ממש כאילו הנוף המסוים הזה, והמקום בו גדלתי, מאפשרים לי התכנסות ומעבר אל הילדה שהייתי פעם.

אחינועם שושני, "רק בגלל הרוח"

צבעי מים על נייר

גודל 18X25 ס”מ

הסדרה נעה בין חופי גוש קטיף ויישוב ילדותי, עצמונה, לבין המציאות של היום. כמי שנולדה וגדלה שם בילדות, הנופים הפתוחים של הים והחולות תמיד היו בשבילי זיכרון של תמימות ושלווה.

בחרתי בצבעי מים כי הם מזכירים לי פשטות ותמימות של ילדות. הלמידה של הטכניקה מחדש לאורך הסדרה משקפת את תהליך ההתקדמות שלי.

הסדרה נוגעת בנקודת מפנה, שבה המקום הבטוח – הבית, הפך לחורבן.

מהציורים על חוף הים, דרך הרגע האחרון על הנדנדות בעצמונה ביום הגירוש ועד להריסת הבתים בגוש, היצירות מחברות קו ישיר בין הפצע האישי שלי לזיכרון הלאומי.

היצירה שסוגרת את הסדרה מעבירה את המבט אל ההווה והתקומה: מבט מקרוב על דלת הבית הנוכחי שלי, כשעל הידית קשור סרט כתום.

דרך הציור הזה ביקשתי להראות שקירות ובטון אפשר להרוס, אבל הרוח האנושית ותעצומות הנפש שקיבלתי מגוש קטיף בילדות הן נצחיות.

הבית והנוף הופכים כאן לעדות לצמיחה, שבה הכוח מהעבר הוא העוגן שממנו אנחנו ממשיכים לבנות את המחר.

אילונה גולדשטיין

צבעי שמן וטכניקה מעורבת על בד

הסדרה הזו נולדה מתוך הרצון לחבר בין שלושה מקומות שהם חלק מהסיפור האישי שלי — אוקראינה, המקום שממנו הגעתי; בלארוס, מקום הולדתו של בעלי ובית שבו חייתי במשך ארבע שנים; וישראל, הבית שבניתי כאן. בחרתי לספר את הסיפור דרך בעלי חיים, שהפכו עבורי לסמלים של מקום, זיכרון, שייכות וזהות.

העבודות נוצרו בטכניקה מעורבת המשלבת שמן, אקריליק, שכבות צבע, שבלונות, הדפסים, טקסטורות ואלמנטים של עלי זהב. אני אוהבת ליצור בשכבות, משום שהן מזכירות לי את הדרך שבה זיכרונות נבנים, חלקם גלויים וברורים, ואחרים מסתתרים מתחת לפני השטח.

בכל עבודה בחרתי בעל חיים שמייצג עבורי את המקום: הביזון את בלארוס, הצבי את ישראל והחסידה את אוקראינה. סביבם שילבתי פרחים, מוטיבים עממיים, טקסטורות וצבעים שמספרים את הסיפור שמעבר לדימוי עצמו — שייכות, געגוע, בית, שורשים וגם כאב.

השם ‘בגובה העיניים’ הוא חלק בלתי נפרד מהעבודות. כשעומדים מולן, אנחנו לא רק מתבוננים בבעלי החיים – הם מתבוננים בנו בחזרה. המבט הישיר יוצר מפגש בין הצופה לדמות ומסמל עבורי גם את הקשר בין אדם למקום. שלוש העבודות מחברות בין אוקראינה, בלארוס וישראל – השורשים, המשפחה והבית – ובין המקומות שאנחנו ממשיכים לשאת בתוכנו גם לאחר שעזבנו אותם.

אילונה גולדשטיין, "פיסות"

קולאז’ וצבע על קרטון 

בטכניקת קולאז׳, חלקים קטנים מתחברים יחד לכדי דמות נשית העטופה בסמלים של זהות ומורשת אוקראינית. פעולת החיבור בין החלקים מהדהדת את הניסיון לאחוז בשורשים ובזיכרונות אל מול מציאות של התפרקות ואובדן. הדמות נושאת בתוכה את הכאב, הפחד והגעגוע שנולדו מתוך המלחמה, גם כשהבית עצמו נמצא תחת אש.

אילונה גולדשטיין, "אווה"

צבעי מים ועפרונות על נייר

רונית כהן, "אימהות שלב ב"

שמן על בד

גודל 100X100 ס”מ

היצירה מתארת את הרגע שבו התפקיד משתנה, אך האהבה נשארת. האם מחבקת את בתה התינוקת, ובאותו זמן נוכחת גם הסבתא – לא בתוך הדימוי עצמו, אלא דרך המבט, משיכות המכחול ואופן ההתבוננות.

זהו דיוקן של בתי היקרה, תהילה, המבטא המשכיות נשית ואהבה העוברת מדור לדור.

השכמייה של האם בנויה מדימוי של חוטים, שהתחברו עבורי לחוט הקשר של חבל הטבור. גם הצבעים הזכירו לי את גווניו, ולכן בחרתי להדגיש אותם בצבעי שמן ובמשיכות ארוכות, המדמות את תנועתו של החבל ומחזקות את תחושת הקשר בין האם לתינוקת.

הכתמים הבהירים בחלק העליון של הציור נוצרו ברכות, כדי לבטא את החום, האהבה והעדינות שבקשר בין אם לתינוק לאחר הלידה. כסבתא, הרגשתי את הקשר הזה דרך ההתבוננות בבתי ובתינוקת שלה, וביקשתי לתת לו ביטוי גם באופן הנחת הצבע.

בעבודה עם שפכטל מרחתי את הצבע הלבן על האזורים הבהירים, ותוך כדי הנחה וניגוב נוצרו צורות ותנועות שונות. הפעולה הזכירה לי מריחת קרם על עוגת יום הולדת – תנועות רכות של כיסוי ועטיפה. כך גם פעולת הציור עצמה התחברה עבורי לתחושה של אימהות, חום והחזקה.

רונית כהן, "הדרך הביתה"

שמן על בד

גודל 50X15 ס”מ

הסולם אינו מוביל רק למעלה, אלא גם פנימה.

עליו מונחים מטפחת ותכשיט – חפצים אישיים הנושאים זיכרונות, זהות וסיפורי חיים. ברקע משתרע נוף שקט של בתים, המזמין מחשבה על שורשים, שייכות וגעגוע.

היצירה עוסקת במסע הפנימי של האדם ובחיבור בין המקום שממנו באנו לבין המקום שאליו אנו שואפים להגיע. בין שמיים לבית.

בתהליך הציור עלה בי זיכרונו של אבי היקר, שנפטר לפני חמש שנים. שמו היה יעקב, והוא היה איש בעל עולם רוחני עמוק, שהורגש במיוחד בחגים. הסוכה, למשל, הייתה מוכנה כבר שבוע לפני החג, על כל קישוטיה. הסולם בציור התחבר עבורי לחלום יעקב. ציירתי אותו בגוונים כתומים מונוכרומטיים ובהשתקפויות של אור וצבע, שהעניקו לציור תחושה חלומית.

נוף הבתים החזיר אותי אל אמי היקרה, שנפטרה לפני שתים־עשרה שנה. שמה היה רחל. היא הייתה אישה מאמינה, שהתפללה על כולם וספר תהילים היה תמיד בידה. דמותה ושמה חיברו עבורי את הבתים לקבר רחל ולתחושות של בית, שורשים וגעגוע. ציירתי אותם בצבעי פסטל ובגוונים שאמי אהבה מאוד, מתוך רצון להכניס בהם רכות ורגש ולבטא את הכמיהה אליה.

קארן ונגרוביץ, "ד"ר לחופש"

שמן על בד

גודל 40X60 ס”מ

העבודה “ד״ר לחופש” עוסקת ברגע שבין אחיזה להרפיה, בין הצורך לשלוט לבין היכולת פשוט לצוף. הדמות הנשית שוכבת על פני המים בעיניים עצומות, כשהגוף נישא על ידי הים ואור השמש נשבר סביבו. המים, שמצד אחד מסמלים עומק, חוסר ודאות ותנועה מתמדת, הופכים כאן דווקא למרחב שמחזיק את הדמות ומאפשר לה לנוח בתוכו.

האור החם החודר אל הכחולים יוצר מפגש בין ניגודים – חום וקור, שקט ותנועה, עומק ופני השטח. הדמות אינה נאבקת במים ואינה מנסה להגיע למקום מסוים; היא מאפשרת לעצמה להיות בתוך הרגע. מבחינתי, החופש בעבודה אינו בריחה או היעדר מחויבות, אלא האפשרות לבחור, לסמוך על עצמך ולהישאר בתנועה מבלי לאבד את תחושת השקט הפנימית.

שם היצירה נולד מתוך העיסוק האישי והאמנותי שלי במושג החופש. הציור מבקש לתפוס אותו לא כרעיון מופשט, אלא כתחושה גופנית ממש: לנשום, להרפות, לצוף ולהרגיש שהמרחב סביבך אינו סוגר עלייך – אלא נושא אותך.

לינוי בן משה, "אמונה עמוקה"

שמן על בד

היצירה מתארת את קרקעית הים, עטופה בגוונים עמוקים של כחול, כאשר קרני אור רכות חודרות מבעד לפני המים ומאירות את המעמקים ואת שונית האלמוגים. הנוף התת-ימי מבטא צלילות, שקט מוחלט ומרחב פנימי עמוק. מאז שהפכתי לאמא, החיבור אל המים הפך עבורי למראה של החיבור לעצמי ולילדה שלי. קרקעית הים ביצירה איננה מקום מאיים, אלא מרחב של ביטחון ושקט. היא מסמלת את ההכרה בכך שאין סיבה לפחד “לשקוע” או לצלול אל העומקים שבתוכי. היצירה מבטאת גם את החיבור לאהוב נפשי, לצוללן שלי, שעוזר לי ‘לקחת אוויר’ בכל הזדמנות.

ללי גרינולד, "שירת העשבים"

סדרה קולאז’ ורקמה

גודל 10X15 ס”מ

בעולם אמנות שלעיתים קרובות מודד נוכחות דרך מחוות מונומנטליות ורעש חזותי, סדרת הגלויות מציעה פעולה הפוכה: עמדה צנועה של התכנסות, שקט והקשבה. את השנה הזו התחלתי עם חלומות על יצירות ובדים גדולים, אבל החיים ביקשו משהו אחר לגמרי – עדינות, צמצום ודברים שנולדים דווקא מתוך הפשטות. לאט נשרו הרעיונות הגדולים, והיצירה מצאה את מקומה בגלויות קטנות, שאינן תופסות מקום רב, נכנסות בקלות לתיק היד והולכות איתי לכל מקום.

וכך, במקום לחכות לזמן מיוחד שבו “אשב ליצור”, פשוט נתתי ליצירה להיכנס אל היומיום. פתחתי את התיק ושלפתי מחט וחוט בשיעור, בהאזנה להרצאה, ברגע של המתנה או בישיבה על ספסל בגינה. תנועת הדקירה של הנייר, משיכת החוט והמגע בשכבות הנייר הקרוע הפכו עבורי לרגעים של נשימה – עוגן שקט בתוך המולת החיים, חוט פשוט שמחבר בין החומר לבין הנשמה.

לאורך הדרך ליוו אותי המילים של רבי נחמן מברסלב:

“כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם… כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה שֶׁאוֹמֵר.” (ליקוטי מוהר”ן, תנינא, סג)

לא רקמתי תמיד באותו מקום, ובכל מרחב שאליו נדדתי עם הגלויות נולד ניגון קצת אחר. על גבי פיסות נייר בעבודת יד וקרעי דפוס ישן צמחו שורשים עמוקים, גבעולים דקיקים ומרבדים של פריחה צבעונית.

סדרת הגלויות היא אסופה אינטימית של רגעי קשב והודיה. כל גלויה היא מכתב קטן של שלום ושקט, עשב יחיד, המוגש לכל מי שמבקש לרגע לעצור, להתקרב ולהקשיב ליופי שצומח.

טלי אביגד, "קטיף אצות, זנזיבר"

שמן על בד

גודל 50X80 ס”מ

ההשראה לציור הגיעה מתמונה שצילמתי במהלך טיול בזנזיבר. שעות השפל באי חשפו בפניי נופים חדשים ומפתיעים. כאשר קו המים נסוג הרחק אל האופק, קרקעית הים נגלית ונראית כמדבר מוצף מים.

עם נסיגת המים נחשפים שדות האצות – שורות־שורות של ענפי מנגרוב בתוך מי האוקיינוס ההודי, המזכירים כרמי ענבים קדומים. בשדות נראות בעיקר נשים העוסקות בעבודתן היומיומית, בקטיף האצות ובייבושן על החוף.

בצילום, ובהמשך גם בציור, היה חשוב לי להעביר את חוויית חיי היומיום ואת עבודת הנשים בשדות, כחלק מחיי המקומיים באי. ביקשתי להתבונן בהם בגובה העיניים, מבלי לנתק בין הנופים המרשימים שנחשפים בשעות השפל לבין שגרת החיים המתקיימת בתוכם.

נתי (עינת) לוינגר, "יד מושטת"

שמן על עץ בשילוב טקסטורות וטכניקת חמצון

הציור נולד מתוך חוויית המעבר לתל אביב – מעבר שנעשה דווקא מתוך רצון עמוק לייצר קונטקט, חיבור ומפגש אנושי חדש.

אולם במציאות העירונית הסוערת, הרחוב לעיתים קרובות מתגלה כקר ומנוכר; במקום להיפתח, אנשים נוטים “להשתבלל” בתוך עצמם, להתכנס פנימה ולייצר מחיצות וחסימות בלתי נראות.

ביצירה האבסטרקטית משולבות ידיים, ומהדהד בעוצמה. בכתב יד מילותיה המרגשות של רחל המשוררת מתוך שירה “גן נעול”:

“מִי אַתָּה?

מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יָד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.”

הניגוד הזה, שבין הכמיהה לקשר לבין הנוקשות של המרחב, משתקף גם בחומריות של העבודה: השימוש בצבעי שמן חמים לצד טכניקה ייחודית של חמצון מי חלודה על גבי העץ, מייצר טקסטורות מחוספסות וגוונים המדמים שחיקה, קור וסגירות.

אך הציור אינו פסימי. למרות ההשתבללות והניכור מסביב, עצם פעולת הושטת היד – השזורה בתוך החומרים והצבעים – מייצגת בחירה מודעת להישאר פתוחה ולנסות לגעת.

זהו סירוב להיכנע לחסימות החברתיות, והזמנה עיקשת למפגש פשוט וחם, שמזכירה שמעבר לכל השונות והמחיצות – בלב הפועם של החברה הישראלית, מתחת לחלודה, כולנו עדיין מחפשים וכמהים למצוא את אותה יד אחות.

נתי (עינת) לוינגר, "מציץ מבין החרכים"

טכניקה מעורבת על דיקט

הציור נוצר מתוך סערת הרגשות של אירועי השנים האחרונות בחברה הישראלית – שנים של משברים בהנהגה, קרעים עמוקים ושברים שנפערו בתוכנו.

היצירה נוגעת בתהליך ה’בירור’ הנוקב שהאירועים הללו כופים עלינו ומציפה את השאלה הקיומית: מי אנחנו? מה המשמעות שלנו כאן? האם נועדנו להיות ככל העמים, או שמא טמונה בנו ייחודיות אחרת?

היצירה בנויה שכבות-שכבות של צבע ומרקם בגווני כחול ולבן, המסתירות ומגלות קטעי מילים חרוצים – הד לקולות ותפילות שחלקם נותרו נסתרים מן העין אך נוכחים בלב. במרכז העבודה נפערים סדקים עמוקים וכהים, המהווים את מהות הציור. אולם בתוך החומריות הזו, הסדק הכהה ואור הזהב הופכים לישות אחת: דווקא מתוך תהום השבר הכהה פורץ ומזדקק הזהב.

הציור נושא מסר אופטימי ומאמין. הוא מזכיר לנו שהקרעים והמשברים הכואבים אינם סוף הדרך, אלא הזדמנות לבירור עמוק ומזכך.

זוהי עדות חומרית לאמונה שהמשברים והבירורים יובילו אותנו לגלות מחדש את הייחודיות שלנו, ומתוך הסדקים נצמח למקום טוב יותר.